כבר מגיל צעיר כילד בקיבוץ נחשולים ידע עמית גור (44) שהוא אחר. הקול הפנימי שלו דחף אותו לבלוט והניע אותו הרחק, הלאה. בהצגת היחיד החדשה שלו הוא לוקח את הצופים למסע אינטימי ומפתיע בין התחנות שהרכיבו את חייו ועיצבו את דמותו הייחודית.

כשאני שר, אני יודע שזה עובד רגשית. גור, צילום: דן בן ארי

אף שההצגה נוגעת בעיקר בקונפליקטים ובטראומות שחווה גור, הוא בחר לעטוף את התחושות הקשות בעטיפה קומית, ולהביא אותן לבמה באמצעות שירה הלקוחה ממחזות הזמר הנאיביים מפעם.

"כולם כל כך דומים, כולם אומרים אותן מילים. אני מביט מהצד ולא מרגיש שייך", שר גור בפתח ההצגה, ומלווה את הקהל לעבר הנרטיב המוביל במחזה: חוסר היכולת להשתייך, ההבנה הפנימית העמוקה שאתה בעל קול אחר.

"כשגדלתי בקיבוץ, מה שהיה הכי חשוב זה עבודת כפיים, ואף על פי שזה היה קיבוץ עם הרבה תרבות, היה פחות מקום לרוח", הוא מספר. "ביני לבין עצמי נשאבתי למקומות שונים מאוד. אף על פי שאהבתי מאוד את הקיבוץ ושאהבו אותי, פחדתי להיעלם, שלא ישמעו אותי, שלא אשאיר חותם".

כיצד נולדה ההצגה?

"זה החל להתגלגל לפני כעשור. אני בוגר בית הספר למשחק בית צבי, ומה שהיה לי ניסיון בו זה הצגות יחיד. זה גם הפורמט שהתאים כדי לספר סיפור כל כך אישי.

"הטריגר היה ממקום תת־מודע שאמר לי פשוט לעשות את זה, להשמיע את הקול. כתבתי את הטקסט והעליתי את ההצגה מול שלושים אנשי מקצוע בתאטרון תמונע".

במרכז המופע אתה מציג בגילוי חושפני אונס שעברת. איך זה התקבל?

"במהלך הפרזנטציה הרגשתי שהקהל - כמו הורדתי עליו פצצה. המשכתי לדבר והתקדמתי עם ההצגה, אבל הם לא היו איתי. התחושה היתה איומה. סיימתי, והיתה דממה. אנשים לא ידעו מה להגיד.

"מה שהבנתי זה שלמעשה לא עברתי עיבוד של התוכן שהצגתי. אז גם הבנתי שהנושא הוא לא באמת האונס שחוויתי, אלא מה קורה כשאתה מאבד את הקול שלך בעולם. יש כל מיני סוגים של אונס. לפעמים אלה החיים, לפעמים זה האדם, לפעמים אלה הקולות הפנימיים שלך. אפשר להישבר בכל מיני צורות".

גור החליט אז לזנוח את ההצגה ולשים אותה במגירה. יעברו חמש שנים לפני שהוא יאזור אומץ ויתחיל מחדש את תהליך הכתיבה. "לאט־לאט כתבתי את זה שוב. הבנתי מניסיוני שככל שאגיש את זה אישי יותר, זה יהדהד אצל יותר אנשים. החוויות שלנו בעולם הן משותפות.

"במקרה של ההצגה זה למשל תחושות של חוסר ערך, של חוסר ביטחון, או הרגשה שאף אחד לא שומע את הקול שלנו. אז כיוונתי למקום הזה, ואז זה כבר לא היה מחזה על אונס. לא היה בי כעס או דחף לכתוב יצירה שסוגרת חשבון על הבמה. מה שמעניין זה לא הוא, אלא מה שאני עברתי, המחיר ששילמתי".

למה החלטת לספר את סיפור חייך כמחזמר?

"מה שלימדו אותי בבית צבי זה לשיר, לעשות מחזות זמר. זה מה שהייתי טוב בו. עשיתי הרבה תפקידים חשובים, וזה הכלי שקיבלתי שם. עם הזמן הרגשתי שהכלי הזה נלקח ממני. לא טכנית, אלא במובן של לקיחת היכולת להגיד משהו ולדעת מי אני ומה אני.

"משום שההצגה עוסקת בין השאר בצדדים האפלים של עולם התאטרון, לקחתי את מה שלמדתי בבית צבי והפכתי את הדפקט לאפקט. כשאני פותח את הפה לשיר, אני יודע שזה עובד רגשית על אנשים. זו לא מניפולציה, הכל מחובר למשהו אמיתי".

השירים בהצגה הם בעצם מונולוגים פנימיים, תיאור והצצה למה שקורה בעולמו הפנימי של גור. הוא לקח שירים ידועים, בין השאר מפנטום האופרה, והעניק להם חיים חדשים. איתם הוא לוקח את הצופים אל התחבטויות הנפש.

"בגלגול הראשון של ההצגה ניגשה אליי חברה שחקנית ואמרה לי: 'עומד ברבור על הבמה ואומר, הנה תראו אני ברווז מכוער. אבל על הבמה אתה ברבור, אז לא קונים את זה'. הבנתי שצריך לחגוג את היכולת שלי בתחום הזה של תאטרון, שההצגה חייבת להיות מנצנצת, שאנשים יוכלו ליהנות ולצחוק, ושזו לא תהיה יצירה כבדה".

אבל מה שהגיבור עובר אינו נוצץ.

"עדיין. יש דרכים להראות את זה בשפת התאטרון בצורה מצחיקה וקומית, ובראייה צינית שמלגלגת על עצמי. אני מאמין שאם אין לך הקול שלך, בייחוד בתאטרון, אז אפשר לעשות לך כל מיני דברים. לא רציתי להיות האדם הזה, ולא רציתי לא להשאיר חותם.

"הבנתי שבתוך עולם התאטרון הממוסד אני לא יכול לתפקד. אני מציג בתאטרון פרינג' לא כי ההצגה ניסיונית, אלא כי אין מקום אחר בארץ להצגה כזאת. לתאטרון הרפרטוארי הנושא הזה קשה. בחרתי לעשות את זה בתמונע כי זה הבית. היה לי החופש לבחור לעצמי את הצוות - במאי, כוריאוגרף - וידעתי שכך זה יהיה בדרך שלי.

"בהצגה אני משווה בין אונס למלאכת המשחק. שחקנים בוחרים לפעמים להיאנס, ואני לא מתכוון במובן הפיזי. בתאטרון, כשחקן, אתה עם כישרון, אבל אתה לא זה שמספר את הסיפור; אתה כלי בידיו של מישהו. כדי להגיע בכלל להפקה מישהו צריך להתאהב בך.

"אני ויתרתי על זה; אני לא מחכה שיתקשרו אליי. היצירה הזו הכריחה אותי להתאהב בעצמי וליצור לעצמי את הפלטפורמה שמשרתת את הכישרון שלי בצורה הכי מדויקת.

מדוע בחרת לסיים את ההצגה כפי שסיימת?

"בהיגיון, כמו במחזמר, רציתי שזה יסתיים בנמבר שיוציא את הקהל בכיף החוצה. אבל זה לא עבד. אולי כי אני כבר לא כזה, ואולי כי התבגרתי. למעשה אין פה סוף טוב ומדהים, אלא התמודדות וחיים שלמים".

מה עבר עליך בשנה מאז שעלתה ההצגה?

"משהו השתחרר מאז. כשההצגה התחילה לרוץ, דווקא כל הדברים שהיו עצורים פתאום קורים".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו