בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את בקשת קיבוץ עין השופט וחברת "אנרג'יקס - אנרגיות מתחדשות" לערער בפני המועצה הארצית לתכנון ולבנייה על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (מחוז צפון), שדחתה את תוכנית "אנרגיות רוח בעין השופט".

מיקום מבוזר. טורבינות, צילום: אלעד גרשגורן

אנרג'יקס ביקשה להקים בשטח המשבצת של קיבוץ עין השופט (בלב המרחב הביוספרי מגידו־רמת מנשה) חווה ובה תשע טורבינות רוח לייצור חשמל בגובה של 180 מטרים כל אחת, בשטח כולל של 1.5 דונם.

כדי לקדם את הקמת החווה הכינו הקיבוץ ואנרג'יקס תוכנית שהוגשה לאישור מוסדות התכנון. גובה מגדלי הטורבינות תוכנן ל־137 מטר מעל פני הקרקע (אורך הלהב הוא 63 מטר).

המרחקים בין הטורבינות נעים בין 500 ל־2,100 מטר, והמרחק שבין הטורבינות הקרובות ביותר לבין מבני המגורים הקרובים בקיבוץ עין השופט תוכנן לכדי 1,150-600 מטר, ובקיבוץ דליה 3,900-1,850 מטר. בעין השופט התפצלו הדעות: ההנהלה תמכה, אך חלק ניכר מהחברים (בעיקר הצעירים שבהם) התנגדו.

הוועדה המחוזית - לאחר דיון ועיון בחוות דעת ובעמדות של רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה, משרד הביטחון ורשות התעופה האזרחית - החליטה ברוב של שמונה מול אחד לדחות את התוכנית בשורה של נימוקים.

מפגע רעש חריג למספר בתים בקיבוץ עין השופט, מיקום טורבינות באופן מבוזר שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות המחוז, חריגה מערכי הריצוד המותרים, פגיעה אפשרית באוכלוסיית הבז האדום המצויה באזור ובאוכלוסיית בעלי הכנף במקום, השפעה מהותית של התוכנית על אופי הנוף ועל קו הרקיע, והמלצת המשרד להגנת הסביבה להימנע מקידום התוכנית המוצעת.

באמצעות עורכי הדין אברם פורטן ושי מהצרי (אגמון ושות', רוזנברג הכהן ושות'), עתרו עין השופט ואנרג'יקס לבית המשפט, וטענו בין השאר להיעדר סמכות הוועדה המחוזית לדחות את התוכנית, וכן לניגוד עניינים אישי של חבר הוועדה המחוזית, המשמש נציגם של ארגוני הסביבה, שהוא גם חבר עין השופט ומתגורר בו.

לטענת העותרים דיבר חבר זה נגד התוכנית כנציגם של אותם תושבים, והשפיע באופן פסול על חברי הוועדה.

פרקליטות מחוז צפון - באמצעות עו"ד פנינית נווה, שייצגה את רשויות התכנון - ביקשה לדחות את העתירה.

השופט אברהם אברהם קבע שעל הוועדה המחוזית אכן היה להשלים את עבודתה בטיפול בתוכנית בתוך 18 חודשים מעת שזו הוגשה לה, אך סמכותה אינה פוקעת בתום תקופה זו.

החוק מתיר ליוזם התוכנית, במקרה שבו לא הושלמה עבודת הוועדה על התוכנית בתוך פרק זמן זה, לבקש את העברת הטיפול בה למועצה הארצית. במקרה זה המתינו העותרים יותר משנה מתום תקופת 18 החודשים, עד שביקשו את העברת הטיפול (זמן קצר לפני שניתנה החלטת הדחייה).

בכך, פסק השופט, הם החמיצו את ההזדמנות לעשות שימוש בזכותם לבקש את העברת הטיפול בתוכנית למועצה הארצית.

בנוגע לטענה בדבר ניגוד עניינים של חבר הוועדה (שהוא גם חבר הקיבוץ), אמר השופט: "במילוי תפקידו, על עובד הציבור להימנע ממצב שבו קיים פוטנציאל לניגוד עניינים בין פועלו כעובד ציבור לבין אינטרס אחר שיש לו.

"ככל עובד ציבור, חל איסור על פעולה תוך כדי ניגוד עניינים גם על חבר במוסד תכנון. להקמת חוות טורבינות סמוך לביתו של אותו חבר ועדה יש פוטנציאל להשפעה על איכות חייו". כלומר, מאחר שיש לו עניין אישי בהחלטה, אסור היה לו להשתתף בהליך שהתנהל בפני הוועדה ולהיות נוכח בדיון.

"בשל נוכחותו של חבר הקיבוץ בחלק מהדיונים", ממשיך השופט, "נפגם ההליך בפני הוועדה, אך לא כל פגם בהחלטה מנהלית מוליך בהכרח לידי בטלותה של ההחלטה.

"הפגם במקרה זה אינו מצדיק הכרזה על בטלותה של ההחלטה הדוחה את התוכנית, שכן היא התקבלה על סמך שיקולים מקצועיים גרידא על ידי תשעה חברי ועדה (ברוב של שמונה נגד אחד), וקשה להניח שדווקא נוכחותו של החבר היא שהשפיעה על החלטתם, מה גם שטענתם של העותרים לגבי ניגוד האינטרסים עלתה רק כעת, ולא במהלך הדיונים עצמם".

השופט דחה את העתירה וחייב את העותרים לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.