ריח עצי הגויאבות קיבל את פניה כשהתקרבה לשם, והחזיר אותה באחת לימי ילדותה. רוח קרירה נשבה. היתה זו ראשיתו של הסתיו. היא הידקה את המעיל הקל אל גופה, וכרכה סביב צווארה את הצעיף הפרחוני, זה שקנתה בטיול האחרון להודו. תמיד אהבה את הסתיו, אולי בשל ריח הגויאבות שהביא עימו.

הריח שהחזיר אותה לילדותה. גויאבות, צילום: שאטרסטוק

שקט מסביב בשעות שלפני הצוהריים, כשהילדים עדיין בבתי הספר. טוב לה בשקט הזה. מקווה שלא יגיע איש, שלא יישאלו שאלות, שהזמן הזה והמקום הזה יהיו שלה בלבד ולו לשעה קלה. היא הביטה סביב.

עצי הברוש שתחמו את הבית מצידו המזרחי גבהו מאז. היא נזכרה בשבת ההיא, כמה ימים לאחר ט"ו בשבט, השבת שבה אביה ודוֹד יצחק אחיו נטעו את שׂדרת העצים הקטנה. היא עמדה אז במרפסת הבית, ידה הימנית נתונה בגבס, ומה שנותר מהבטחת הנטיעות של אותה שנה הוא לראותם בלבד.

היא התקרבה אל שני עצי הגויאבות - אדומות באחד ולבנות באחר. ענפיהם הציצו אל חלון חדרה, החדר המשותף לה ולסבתה הזקנה. אלה העצים אשר בצילם היתה יושבת, שקועה בספרים, נחמתה האין־סופית.

***

אורית סגרה את מכסה המחשב הנייד שלה וקמה ממקומה. פניה היו עייפות וגווה כפוף קמעה. "הספר הזה שואב את כוחותיי", אמרה לרון שישב על הכורסה בפינת החדר. רון הביט בה בעיניים אוהבות. "אוריתי", אמר לה, "אני יודע כמה זה חשוב לך, אבל המחיר כבד כל כך. את בטוחה שתעמדי בזה?"

אורית הרימה את מבטה אליו, הסיטה את שערה לאחור ונשמה ארוכות.

"אני מוכרחה, רון. זה רודף אותי ביום ובלילה. אחרי שנים רבות כל כך אני סוף־סוף מוכנה. מוכנה לחזור ליום ההוא, לימים ולשנים שאחריו".

רון קם לקראתה, עיניו בעיניה, ועטף אותה בחיבוק.

אורית היתה רק בת 11 כשהתהפך באחת עולמה הבטוח והשלֵו והתנפץ לרסיסים. ילדה יחידה להוריה טובה ומשה. סבתה אסתר גרה בבית קטן בקצה הרחוב.

ביתם עמד לא רחוק משם. בית גדול, בצד אחד של הגינה עצי פרי - לימון, תפוז, שסק, וגויאבות - אדומות ולבנות, ובצד האחר חצר מרוצפת שבמרכזה בריכת אבן קטנה ובה דגי זהב ומזרקה.

הוריה היו מבוגרים מהורי חברותיה, בני ארבעים ומשהו היו כשהצליחו סוף־סוף להביא אותה לעולם. הם לא חסכו ממנה דבר. בשבתות יצאו לטייל בארץ, ובחופשת הקיץ טסו לאירופה, היחידה מקרב חברותיה.

היא היתה תלמידה טובה ואהובה על מוריה. כבר בתחילת כיתה א' ידעה לקרוא, ולא פעם מצאה אותה אמה יושבת בצל עץ בחצר הבית כשהיא שקועה בספר.

***

הבית הגדול של זיכרונות ילדותה הרחוקה נראה פתאום שקוע וקטן. היא הקיפה לאיטה את הבית מעבר לגדר הנמוכה, וניסתה להציץ מבעד לווילונות השקופים שכיסו את החלונות. נביחות כלב מחצר שכנה הבריחו שני חתלתולים שחורים שנמנמו על גדר האבן.

היא רצתה כל כך להיכנס, לשוב אל המקום הבטוח, המוגן, אל החום והרוך שנסכו בה זרועותיה של אמה, אל ריחות התבשילים שדבקו בהן. יובל שנים חלפו מאז. חיים שלמים. ילדיה כבר בגרו ועזבו את הקן, והיא עודנה נרעדת מזיכרון חיבוקה של האם.

***

רון הקדים לצאת לעבודה. אורית היתה ערה זה כמה שעות. היא ישבה אל השולחן במטבח וכוס הקפה לפניה. זו הכוס השנייה מאז שהתעוררה מעוד לילה רדוף חלומות וזיכרונות. היא כתבה כאחוזת אמוק. הלילה האחרון היה קשה במיוחד.

בערב שלפניו שיתפה את רון ברצונה להפסיק לכתוב. "הזיכרונות קשים כל כך", אמרה לו, "והם נעשים קשים מנשוא ככל שאני מגיעה ליום ההוא ולימים שלאחריו". רון חיבק אותה בחיבוק השמור לרגעים הללו, והיא נרגעה, יודעת בליבה שעכשיו או לעולם לא. היא חייבת להוציא מתוכה את האבן הכבדה שמצאה מקום בליבה ולפורר אותה בכל פרק נוסף שהעלתה על הכתב.

והינה, היא כבר כמעט שם, ביום הנורא ההוא ובימים שלאחריו, והם כבר אינם מטושטשים ונעלמים כמו שהיו, והיא כבר מעיזה לגעת בהם באצבעותיה על המקלדת, והן אינן נצרבות בכאב הזה שלא נתן לה מנוח שנים רבות כל כך.

לחברים במשרד סיפרה שהיא נוסעת לחו"ל לכמה חודשים. חופשה ללא תשלום. כמה הרימו גבה, אחרים בירכו אותה וסיפרו על חלומם זה מכבר לעשות כמוה. הרעיון לכתיבה כתרפיה עלה כבר לפני שנים, אך אורית לא היתה מוכנה לשמוע על כך, לא כל שכן לעשות זאת.

***

זה היה בחופשת פסח. הם היו בדרכם לאילת. סבתא אסתר אמורה היתה לצאת גם היא, אך יום לפני הנסיעה חשה ברע ונשארה בבית. אורית ישבה במושב האחורי והספר על ברכיה. רק אתמול שאלה אותו בספרייה העירונית, וכעת לא יכלה להפסיק לקרוא.

היא בעצם חיפשה ספר אחר ולא מצאה אותו, וכשהבחינה הספרנית במצוקתה נחלצה לעזרה והציעה לה ספר, ועוד ספר, אך אורית דחתה את כולם. רגע לפני שנואשה מהילדה העקשנית, שלפה הספרנית ספר עב־כרס. מבט אחד בעצי הגויאבות שעל כריכת הספר שכנע את אורית, והיא קיבלה אותו בשמחה.

היא הביטה כעת בכריכה הירוקה שעליה צוירו שני עצי גויאבות עמוסי פרי. מתחת לאחד מהם ישבה ילדה קטנה, רגליה אסופות תחתיה ובידה ספר.

כשהגיעו למצפה רמון, הסתובבו קצת בעיירה המנומנמת, עמדו על שפת המכתש, ואורית קיבלה הסבר מפורט על היווצרות מכתשים. "מושיק", אמרה אמה בחיוך, נראה לי שאורית הבינה כבר כל מה שאפשר לדעת בגילה על מכתשים. בואו נמשיך, "מתחיל להיות מאוחר".

כשהחלו לרדת בכביש המתפתל למכתש היתה כבר שעת אחר צוהריים מאוחרת. האור הבוהק הפך רך יותר. אורית הצמידה את ראשה אל החלון והתרכזה בכביש המתפתל מטה. ההורים במושב הקדמי דיברו ביניהם בשקט, קונצ'רטו מס' 3 של שוברט התנגן ברקע.

הנוף המדברי היה שונה כל כך מהנוף במקום מגוריהם, והשרה שלווה ורוגע. נדמה היה שהמכונית מולם הגיעה משום מקום. אורית לא הספיקה להזיז את ראשה מהחלון כששמעה את צעקתו של אביה, ומייד אחר כך רעש נורא של מפגש מתכת במתכת, חריקות צמיגים וקולה של אמה קורא בשמה שוב ושוב ונפסק באחת.

המכונית התהפכה, זגוגיות התנפצו, ומטר מכיתות זכוכית כיסה אותה. השקט הפתאומי זעזע אותה לא פחות מהרעש הנורא, והיא פקחה את עיניה. היא עדיין היתה במכונית ההפוכה, לבדה, דם טפטף על רגליה ושריטות עמוקות חרצו את זרועותיה. שקט השתרר מסביב.

היא זחלה החוצה וקראה להוריה בלי קול. את אביה מצאו פצוע קשה במרחק כמה מטרים מהמכונית ההפוכה. אמה נמצאה ללא רוח חיים באמצע המדרון שממנו הידרדרו מטה. הצוות הרפואי שהגיע לאחר שעה ארוכה מצא את אורית שוכבת כשראשה על חזהו של אביה, מחבקת אותו וקוראת בשמו. סמוך אליהם היו זרוקים תרמיל קטן צבעוני וספר בכריכה ירוקה.

הימים, השבועות והחודשים שלאחר התאונה היו בעיניה כיום אחד ארוך שאיננו נגמר וכולו כאב וגעגועים. חברים ושכנים נרתמו לעזור, אך אורית נצמדה לסבתא אסתר ולא הסכימה לשום סידור אחר שהציעו בני משפחה וחברים טובים של ההורים.

סבתא אסתר היתה לה כאם וכאחות. הן גרו יחד בבית הגדול, ומיטותיהן היו צמודות זו לזו. בין חבריה ללימודים היו שחיפשו את קרבתה ודאגו לשתף אותה במשחקיהם ולהזמין אותה אליהם הביתה. והיו גם כאלה שדווקא התרחקו ממנה ונזהרו לא לפנות אליה בדברים, שמא יגידו חלילה משהו שיפגע בה.

אורית לא דיברה על התאונה מאז תום השבעה. סבתא אסתר לא דחקה בה לדבר. היא ליוותה את נכדתה ברוך ובנחישות לאורך הצמתים בחייה של אורית, באה לאספות הורים, אפתה עוגות למסיבות הכיתה ונסעה עימה לטיול בת מצווה ללונדון, טיול שאמור היה להיות עם הוריה.

מלאת מרץ מטבעה, נראה היה שהאסון הקשה נסך בסבתה של אורית כוחות שלא היתה מודעת להם, והיא היתה נחושה לא להחסיר מנכדתה דבר. ביום השנה הראשון לאסון, יום לפני מסיבת בת המצווה של אורית, ליוותה אותה בפעם הראשונה לבית העלמין, שם עמדו שתיהן וקראו בקול את הכתוב על המצבה, שתלו פרחים בערוגה הקטנה בצד הקבר, בכו זו על כתפיה של זו, ואורית קראה את המכתב שכתבה להוריה בעידודה של מורתה.

***

את רון הכירה ביומה הראשון בצבא. הם ישבו יחד בהמתנה לחלוקת המדים והחלו לדבר, מנסים לשווא לחפש מכרים משותפים. לימים אמרה אורית שכבר ביום הראשון לפגישתם הרגישה שמצאה את הנפש התאומה שלה. הם נישאו מייד לאחר השחרור מהצבא. סבתא אסתר ליוותה את אורית לחופה.

שנים אחדות לאחר מכן נפטרה בשנתה. סיפור התאונה הטרגית כבר היה ידוע לרון, אך אורית עדיין לא יכלה לחזור ליום הנורא ההוא. שני הילדים שנולדו להם שאלו מדי פעם בפעם על סבא וסבתא שאינם, ונענו בקצרה שהם נפטרו לפני שנים רבות. הם מעולם לא ראו את בית הוריה של אורית בחיפה.

הבית הושכר ונשאר כשהיה, עם עצי הפרי בחצר וברֵכת הדגים הקטנה. בשנים האחרונות, במקביל לטיפול פסיכולוגי, החליטה אורית להעלות על הכתב את סיפור ילדותה. ילדיה שלה כבר בגרו. דן מסיים את השנה השלישית באוניברסיטה ומתגורר עם חברתו בירושלים, סמדר נישאה בשנה האחרונה לאיתמר.

הכתיבה מלֻווה בלילות טרופי שינה, בחלומות קשים, בפרצי בכי בלתי נשלט. אורית נחושה להמשיך. היא היתה חייבת את זה לילדיה, חייבת את זה לעצמה. היא ידעה שהגיעה העת.

***

היא פתחה את השער הכחול ונכנסה בשביל הפונה אל עצי הפרי בצד הבית הגדול. רק עצי הגויאבות, גדולים ועמוסי פרי, נשארו מאז. היא הביטה סביבה ונחרדה פתאום מיללת חתול אפור שקפץ מעבר לגדר.

רגליה נשאו אותה אל גומת ההשקיה שהקיפה את עץ הגויאבה, והיא התיישבה כשרגליה מכונסות תחתיה. שקט מסביב. שעת צוהריים כמעט. עדיין אין קול מתוך הבית הגדול. לרגע תהתה אם יש שם מישהו.

האם רוצה היא שיהיה שם מישהו? היא פתחה את התרמיל הקטן שעל גבה והוציאה ספר. ספר ילדים בכריכה ירוקה, מרופט קמעה. על הכריכה שני עצי גויאבות עמוסי פרי, ומתחת לאחד מהם, כשרגליה מכונסות תחתיה, יושבת ילדה ובידה ספר.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו