"לצאת מהמים! מחליפים את המים!" נתן המציל צועק בשש בערב, השעה שבה הבריכה אמורה להיסגר. ואני, שמאמינה להכל ולכולם, מתלבטת ביני לביני איך ולמה בכל יום מחדש מחליפים את המים, אבל יוצאת, כי נתן אמר.

כשעולל מזנק לעמוקים אף אחד לא נבהל, צילום המחשה: אבי אוחיון, לעמ

נתן המציל הציל אותנו עוד בים, הרבה לפני שנפתחה הבריכה והיינו לקיבוץ כזה שיש בו גם ים וגם בריכה. נתן היה שזוף־חום־כהה מחיים שלמים בים. לראשו כובע קש ומשרוקית, ולגופו בגד ים כחול כהה וחול שנדבק לו פה ושם.

היו לו שני ילדים, בגילנו בערך - שזופים־חומים־כהים גם הם - גידי הרזה ומאיה. אף פעם לא דיברנו איתם ממש, אבל הם היו הכי ילדי ים שהכרנו.

והיתה לו, לנתן המציל, אישה שזופה־חומה־כהה, תלמה, ועוד בת גדולה, יפעת, שזופה־חומה־כהה, ותמיד היה נדמה לי שהם כולם גרים בים. תמיד הם היו שם, עם השיזוף הזה, והחול. הם היו כאילו חלק מהים, נתן המציל והמשפחה השזופה־חומה־כהה שלו.

נתן קרא לנו ילדוד'ס, ולימד אותנו שתמיד צריך לשמור על החוף נקי. היינו יורדים לים עם המטפלות בכל יום שלישי, עם מים בקלקרים וארוחת בוקר בסל של המטפלות.

זאת היתה ארוחת הבוקר הכי טעימה בכל העולם. לחמניות, שהיו רק ביום שלישי (לימים תהיתי מה קדם למה - הלחמניות ביום שלישי ובעקבותיהן הירידה לים דווקא ביום הזה, או אולי הפוך?), מרגרינה רכה על הלחמניות, עגבנייה שלמה, וביצה קשה, וחול.

אני לא זוכרת שמרחו אותנו, אבל אני זוכרת את אבי ועופר הג'ינג'ים נכנסים למים בחולצה, וזה נראָה לי משונה. וארמונות טפטופים בחולות, וחפירות של מנהרות מתחת להם, עד שהיו מגיעים המים והורסים הכל.

אז היינו קמים ומנערים את החול ועכשיו משחקים "ארבע מקלות". אני יודעת שיש קיבוצים שמשחקים בהם "שלוש מקלות" (ארבע ולא ארבעה, שלוש ולא שלושה, כי היינו ילדים וזה היה מזמן), וזה נראָה לי משונה. משונה, אגב, כמו הבריכות בקיבוצים האחרים, שהיו גדולות מאוד, ועמוקות מאוד, ועם רצפת בטון ולא חרסינה תכלת.

ובכל שנות ילדותנו בים, ואחר כך בבריכה, נתן המציל היה שם. הוא אפילו בנה יאכטה באחת הסככות שמאחורי הרפת. היינו הולכים לשם לפעמים, לראות את היאכטה ההולכת ונבנית. אני זוכרת שזה לקח כמה שנים טובות.

בדמיוני גמר נתן לבנות אותה יום אחד, גרר אותה בעזרת הטרקטור של הימייה במורד הכביש, במנהרה שמתחת לפסי הרכבת, בשביל החול שבין הגבעות, בתוך ריח הסירה הקוצנית והחבצלות, ועד הים.

ואז, בדמיוני, טיפסו מהמים על היאכטה נתן המציל, תלמה שלו ומאיה וגידי, ואולי גם יפעת הגדולה, והפליגו. אני לא ראיתי אותם מאז.

גם את הים של ילדותי אני רואה מעט כל כך בשנים האחרונות, מאז שנהייתי מושבניקית מהגליל התחתון, שהים שלו הוא הכינרת. אבל יש לנו בריכה במושב. כשהבריכה סגורה אני יכולה במשך חודשים ארוכים לא לראות כאן אף אחד, אבל כשנפתחת עונת הרחצה - אז גם עונת ההורים נפתחת.

אני אמא לילדים כבר לא כל כך קטנים. אמהות לילדים כבר לא כל כך קטנים בקושי נכנסות למים בתחילת עונת הרחצה. הן יושבות ומלהגות עם החברות שלהן, ומתבוננות בילדים הכחולים מקור.

בבריכה אני רואה כמה הילדים שלי גדלו פתאום. אני רואה את הבנים שלי ואת החברים הגבוהים שלהם, והלב שלי מתרחב בגאווה ובנחת כשהם משחקים כדורסל ושוחים וצוחקים.

פעם, בבריכה אחרת ובמושב אחר, שמעתי אמא אחת לועגת לילד שמן שלא היה הילד שלה. נוכחתי אז, פתאום במבט של אמא, כמה הבריכה היא מקום רגיש. נזכרתי בנו כילדים, ובעיקר בעצמי כילדה, הולכת מבוישת בבגד ים ומרגישה שכולם מסתכלים ולכולם יש מה להגיד.

אתמול ראיתי ילדה כזאת הולכת בבריכה בביקיני. ראיתי שהיא כפופה ממבוכה, וזיהיתי במבט המבויש שלה את עצמי בגיל ההוא. את האמא ההיא שלעגה לילד השמן אני לא סובלת מאז.

כשנפתחת עונת הרחצה אני תמיד קצת מתגעגעת. לים, לארמונות בחול, לארוחת הבוקר הכי טעימה בעולם של לחמניות במרגרינה, עגבנייה שלמה, ביצה קשה וחול, ולנתן המציל שיצעק "לצאת מהים! מחליפים את המים!" ואנחנו נלך הביתה להתקלח, נאכל ארוחת ערב על המרפסת, ואמא תספר לנו סיפור לפני השינה, ושוב נהיה ילדים.