הבנות עקבו במבט מהופנט אחר תנועתו החתולית של ינקל מהקומנדו הימי. בימי שישי, כשיצא לחופשה, היה המחזה חוזר על עצמו. מדי ב' על גופו החסון ונעלי פלדיום זהובות לרגליו.

"גם השיפוע, שעד עכשיו היה די מתון, החל להתפרע", איור: גלי זיוון

כך הוא נכנס בצוהרי היום לחדר האוכל בקיבוץ, זקוף ומרשים. כל המבטים הופנו לעברו. הבנות השהו את מבטן מעבר למקובל. לא ייפלא אפוא שהבחירה שלי להתנדב לקומנדו הימי הייתה אך טבעית. אני כבר יודע מה לעשות עם מבטן של הבנות.

אך בשלב זה הסתפקתי בבחירה של נעלי פלדיום זהובות להליכה לירושלים. הרומן שלי ושל הקומנדו יחכה להזדמנות אחרת. ממילא תאריך הגיוס שלי הוא נובמבר 1973, ויש עוד קצת זמן עד אז.

לכבוד יום ירושלים תכננו לנו, בני הנעורים, נסיעה לכותל המערבי לשעות אחר הצוהריים.

המשאית של הקיבוץ, שבמשך היום הובילה גרעינים למכון תערובת, זרעים וחומרי דשן לגד"ש, הפכה בן־רגע לטיולית. הספסלים המתקפלים הותקנו בחלל המשאית, ברזנט אפור כיסה את הדפנות, ועוּזרי הנהג מוכן ומזומן לכל פעילות.

לא היה קשה לשכנע את המחנך שלנו שיש קבוצה שתעשה את דרכה לירושלים ברגל. היא תצא מוקדם בבוקר ותחבור לשאר החבר'ה בשער הכותל. המחנך הסכים ולא התערב בתכנון המסע. כפי שתמיד אמר: "אתם בוגרים, ועוד מעט תפעילו טנקים כבדים".

שייק'ה, יואב וחיימק'ה, החכמים שבחבורה, ישבו על המפות ולמדו את ציר ההליכה. לאחר שעות ארוכות בישרו לכולם: "יוצאים מחר בארבע לפנות בוקר. כל אחד מביא שתי מימיות בחגורה".

כמות האדרנלין הייתה בשמיים. לא הצלחנו להירדם. אפילו בחשכה הבחנתי שלכולם אותה חגורה המשובצת חורים וזוג מימיות רתומות לה מאחור. שאר התלבושת של הקבוצה היתה כמעט אחידה: מכנסיים קצרים ששרווליהם מקופלים קיפול אחד, חולצה קצרה, נעלי עבודה וכובע טמבל כחול. רק אני נעול בנעלי פלדיום זהובות.

יצאנו את שער הקיבוץ בדמדומים, אך אף אחד לא הכין אותנו לבאות. אם הכיתה שמעלינו עשתה את זה בשנה שעברה, אז גם אנחנו יכולים. ירושלים לא רחוקה כל כך. בדיעבד היא הייתה רחוקה. או־הו! ועוד איך רחוקה! חבורה של תשעה נערים וצִיפי אחת - מטורללי אדרנלין.

עזבנו את שער הקיבוץ במורל גבוה, שרים ומזמזמים שירי מולדת. נופפנו בפנסי הכיס האדומים ששאלנו מהחצרן. המהדרין השיגו בדרך לא דרך רן־אור עז קרן.

המנווטים שלנו עשו עבודה מצוינת והובילו אותנו בביטחון. מעת לעת עצרו, עיינו במפה והורו על כיוון ההליכה. פה ושם עשינו קיצורי דרך, חלפנו על פני שדות מעובדים, והשתדלנו לא לדרוך על הצמחים הצעירים שהחלו לנבוט.

זכור לי פָלאח אחד מרוגז במיוחד: "אתם הורסים לי את השתילים!" צרח מקצה השדה, והחל לרדוף אחרינו כשטורייה בידו. "לא רמסנו ולא הרסנו", צעקנו לעברו תוך כדי מנוסה. לא חיכינו לתשובה, ולא התיימרנו לערוך דו־שיח. רצנו ונעלמנו בקצה העיקול.

חשבתי שהצטיידתי בנעלים קרביות. היבלות שעל כף רגלי הבהירו לי שגם כפות הרגליים צריכות להיות בעלות פרופיל 97. האנחות שהוצאתי מפי הסגירו אותי לצועדים סמוך אליי.

מישהו הציע לי לא לחלוץ את הנעליים, מהסיבה הפשוטה שלא אוכל לנעול אותן חזרה. הקשבתי לו, ונשארתי כך לאורך עשרים הקילומטרים הבאים.

דרגת הקושי הלכה והאמירה ככל שטיפסו המספרים שעל אבני הדרך. גם השיפוע, שעד עכשיו היה די מתון, החל להתפרע בזוויות שלו. שירת "ירושלים של זהב" יצאה מפינו מלחששת וכלל לא בלחן של נעמי שמר ולא בקול של שולי נתן.

בגלל המאמץ הרב הצלחתי להרוס גם את סיום הפזמון עם ההתנשפות, וזה נשמע כמו: "...אני כינור, כיהינור". הגדלתי לעשות וגם הוספתי מילים משלי: "אלוקים, תעשה טובה ותעזזזור". טוב שאילן, אחיה של שולי שלמד איתנו, לא היה שם כדי לשמוע. ביצוע כזה לא היה עובר אצלו בשלום.

הגענו לאזור צומת שמשון. ישבנו ורוקנו חצי מימיה. ההפסקה הקצרה הספיקה לאוורור כפות הרגליים. קילפתי את הגרביים בזהירות. מה זה? אף פעם לא שרפו לי כך הרגליים. הרי תמיד אני פושט את הגרביים, הופך אותם לצד השני, וגורב בחזרה.

אז נכון שתמיד היה להם ריח כזה שהניס את כל חבריי על נפשם כשידם אוטמת את נחיריהם, אבל בזה הסתיים העניין. הפעם זה גם הצחין וגם שרף באופן חריג. הפעם לאף אחד לא היה כוח לברוח.

"שומו שמיים ותרעד הארץ! מה עוד אני משאיר בתוך הגרב? שורף לי!! אני מת... מת... מת..."

"אולי תירגע? מה אתה צורח?" שמעתי את חברי סונט בי.

"תשמע, דבר כזה אף פעם לא היה לי. אני לא מסוגל לנעול את הפלדיום", עניתי כמתנצל.

חבר נוסף ניגש אליי, התבונן בכף רגלי ואמר: "אתה מנוטרל. לא תוכל להמשיך במסע. אני נשאר איתך. נתפוס טרמפ לירושלים. חבר שני התנדב גם הוא: "אני נשאר איתכם".

שבעה חברים המשיכו במסע, משאירים את שלושתנו על שולי האספלט בדרך המתפתלת.

בינתיים יצאה הטיולית מהקיבוץ. כל הכיתה ישבה על הספסלים. המחנך ישב בקצה. עוּזרי הנהג חמד לצון, וכמו בכל טיול צעק מהקבינה: "צפוף לכם?" הוא לא חיכה לתשובה, אלא לחץ על הבלם בחוזקה.

"כל הנוסעים נמרחו זה על זה לכיוון הקבינה. עוזרי נשמע צוחק בקול מתא הנהג: "עכשיו יש מקום לכולם, הא?" בעוד שעה נגיע לירושלים, התנחמו התלמידים בחיוך, ופצחו בשירה.

אנחנו בלטנו על רקע האספלט הקודר, ולא השארנו שום ספק באשר לכוונתנו לעצור טרמפ. מרחוק הבחנו בְּמשאית המתקרבת לעברנו. שבענו מניסיונות סרק. הפעם לא מוותרים לרכב.

עוצרים אותו בכל מחיר, ויהי מה. נהג המשאית הבחין בנו והאט עד עצירה. מתוך המשאית החלו צעקות: "שמוליק! ג'ינג'י! מה אתם עושים פה?" איזה צירוף מקרים, זו המשאית שלנו.

השמש כבר החלה לנטות מערבה, ואני נוטה לאיטי, כאילו לא מודה בתבוסה, נע ונד לעבר סולם המשאית. אבֵל, חפוי ראש, ופלדיום בצבע זהוב בידי, עליתי למשאית כשחבריי תומכים בי מאחור. התנצלתי על הריח, אך נראה שהוא לא הטריד אף אחד.

"מה קרה? איפה כל השאר?" התנפלו עלינו במטר של שאלות. לא היה לי כוח, והאמת שגם לא מצב רוח, לענות על כל השאלות. אז פשוט הצבעתי לעבר כפות רגליי, והן אלו שתיארו את מצבי.

המשאית, שגם כך זחלה בעלייה (מתברר שלא רק לי היה קשה), האטה את נסיעתה. הצצנו דרך הסורגים, סקרנים לדעת מה קורה. ראינו את שאר חברינו, שבעת הנועזים, מתקדמים יפה במעלה ההר. עוּזרי צפר להם לעידוד וכבר אותת לעקיפה.

לפתע קראה לנו יד מושטת לעצור. חריקת בלמים, ומישהו עזר לשני חבר'ה לעלות. הם התיישבו לידי, שותקים וזעופי פנים. הפעם אף אחד לא שאל למה, ואף אחד לא הציק.

די היה להעיף מבט בפרצופם המאוכזב. זה לא מתאים לבני כיתתי, הם תמיד מחפשים סיבה לרדת זה על זה. הפעם הערכתי אותם על הבלגתם. טפחתי על רגלו של שכני כמעודד אח לצרה.

נשארו חמישה צועדים. עכשיו היינו ערניים, וחיפשנו שאריות של צועדים לכל אורך הדרך.

נכנסנו לעיר. על כל עמוד תאורה הציבו שני דגלים - אחד דגל המדינה, והשני דגל עיריית ירושלים. "העיר לבשה חג", כדבר המשורר. ישבנו בשקט, מביטים לכל עבר מהופנטים מהעיר, ויותר מכל מחפשים פרצוף מוכר.

אולי עוד צועד נשר וחיפש הצלה? טוב שפעלנו כך, כי בזווית העין, על ספסל תחנת אגד, היה אחד משלנו. אי אפשר היה לטעות. המימיות היו זרוקות לידו, וכובע הטמבל שמוט על ראשו. תשו כוחותיו והוא פשוט נרדם.

מה הוא חושב לעצמו, שאלתי את עצמי. איך עלה בדעתו להגיע לכותל?! הוא לא נשאר לשכב עוד זמן רב. הצפירה העזה הקפיצה אותו מהספסל, והוא בדחילו ורחימו עלה למשאית. היה צורך לעודד את כולנו, אז מישהו צעק מעומק המשאית: "הם ארבעה, הריעו לכובשים".

אחר ענה לו: "לא נכון, הם רק שלושה, הנה עוד אחד יושב ממש כאן, בשער יפו".

גם אותו אספנו, ולבסוף הגענו.

ירדתי לכותל הדמעות כשנעלי פלדיום בגון הזהב תלויות בנונשלנטיות על כתפי. מדָדֶה, דורך לא דורך, נשען על חבר. הבנתי שרק הפלדיום זהב, והזיכרון של ירושלים יכאב עוד זמן רב.

כבכל שנה, בערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל לובי חדר האוכל "לובש חג". מכסים את לוח המודעות בתפאורה המשתלבת נהדר עם העצב והזיכרון, מוזיקת רקע חודרת לבבות נשמעת אפילו ברחבי ההגשה העצמית, ואט־אט מתמלא הלובי בחברים ובבני נוער הצמאים לסיפורים. השנה נוספה תמונה, נוספו זיכרונות.

תמונתו של ינקל בלטה למרחוק. לפני ארבע שנים נפרד מאיתנו. לוחם שייטת עשוי ללא חת, נכנע ללא תנאי למחלה הארורה. השנה הכירו בו כחלל צה"ל. הכל הסתיים בכישלון, גם הזיהום בנחל קישון. נר שעווה דולק בחזית, אלבום פתוח מחיה את זכרו. היה שחקן כדורעף מעולה.

ענף גידול ההודים לא היה יכול בלעדיו. נתן מעצמו ואת כולו לכלל. דווקא ביום ירושלים אני נזכר בו. קינאתי בו, הערצתי אותו ואת תנועתו החתולית מול עיניהן המהופנטות של הבנות.