עוזי קרן יירשם בספרי ההיסטוריה של עין גב כמי שעבר עם הטנקים תחת פיקודו ליד שער עין גב במלחמת יום הכיפורים, ומנע את פינוי הקיבוץ בימים הקשים ההם.

פעולה גדולה שבה הניצחון מובטח. הלוויית הרוגי הקרב על עין גב, צילום: ארכיון עין גב

לקראת 10 ביוני, אז ימלאו 70 שנה לקרב על הקיבוץ במלחמת העצמאות, מציג איש הצבא לשעבר, חבר וחוקר הקיבוץ, כמה חדשות מהאירועים שטרם נודעו לציבור הרחב.

עוזי, מה הביא אותך לחקור את הקרב ההוא?

"אני כותב ספר על קורות קיבוץ עין גב, והיה לי ברור שזהו אחד הפרקים הגורליים. סיפור הקרב לא ידוע כל כך. אומנם סמוך מאוד למאורעות נכתב על המערכה ספר שהפך לקלסיקה, 'המצודה על שפת הכנרת', אך הכותבים כתבו רשמים וזיכרונות. הרבה פרטים לא היו ידועים אז, בעיקר מהצד ההיסטורי־צבאי".

מה הביא את חברי עין גב, שבדרך כלל היו להם יחסי שכנות טובים עם הערבים, להתכונן באופן מדוקדק כל כך לקרבות?

"חברי עין גב אומנם התאמצו והגיעו ליחסים טובים עם שכניהם, אך הם היו מודעים למה שקורה בארץ. בזמן מלחמת העצמאות, בימי המערכה על עין גב, ביטאו הילדים שפונו לחיפה שנאה לאנגלים ולערבים. המחנכים המודאגים גילו את התופעה וניסו להיאבק נגדה. אף על פי שהקיבוץ האמין בצורך לפתח יחסי שכנות טובה, הוא התכונן ביסודיות למערכה.

"החברים אגרו נשק שנים על גבי שנים ואפילו יִצּרו אותו. לקראת מלחמת העצמאות חפרו תעלות ובנו מקלטים. כל חבר היה צריך לעבור אימונים. ימי עבודה רבים הוקדשו לכך. לחברים היתה מודעות לכך שבזמן פקודה הם יישארו לבד.

"הם לימדו את עצמם לסמוך על המפקדים המקומיים. הבידוד של עין גב והריחוק של המקום מאפשרוּת לנסיגה קרקעית, הביאו אותם למחשבה כי עליהם לסמוך רק על עצמם. מבחינתם זהו קרב ללא נסיגה. ההתלהבות המזרח־אירופית והדייקנות היקית רתמו את כל האוכלוסייה המגוונת הזאת להתכונן".

הקרב על קיבוצי דגניה החל ב־16 במאי, והקרב על עין גב רק בימים הראשונים של חודש יוני. למה הפרש הזמנים?

"על פי התוכנית הסורית, אזור עין גב לא היה צריך להיות מותקף. הוא היה נופל כפרי בשל. התוכנית המקורית היתה לתקוף ממטולה דרך צפת. שלושה ימים לפני הקרב קיבלו שתי חטיבות סוריות תפקיד חדש: לתקוף דרך הירמוך ועמק הירדן, להתחבר לנצרת ולחתוך את המדינה.

"שתי החטיבות הסוריות נעו במהירות ממרג' עיון לכיוון הירמוך והגיעו אחרי שעשו את הדרך בין הבניאס, קונטרה, פיק, אל על, עד שהגיעו למקום שבו יושב כיום קיבוץ מבוא חמה. באותה תנועה הם כבשו את גבעת ההתיישבות ואת תל אל־קאסר - תל קציר של היום. הם הגיעו לאזור רק ברגע האחרון. נראה שזו אחת הסיבות למפלתם בדגניות".

אז למה הם נזכרו בעין גב?

"אחרי הקרב על הדגניות הגיע רמטכ"ל צבא סוריה והדיח את שני מפקדי החטיבות שנלחמו שם. הוחלט לעבור למתקפה בצפון כדי לכבוש את משמר הירדן, את צפת ואת טבריה.

"המהלך נודע למודיעין שלנו, ועל כן הוחלט להוציא לגליל את היחידה של הפלמ"ח שישבה בעין גב. היא לא הספיקה להגיע למשמר הירדן, והוא נכבש. את ההתקפה על עין גב הגדיר הצבא הסורי כפעולת הסחה, פעולה גדולה שבה הניצחון מובטח".

מה היה היקף הכוח שעמד מול האויב?

"בעין גב היו כ־120 מגינים, כמעט בלי נשק כבד. מספר הרובים היה פחות ממספר המגינים".

לחברים היתה מודעות שיישארו לבד. קרן, צילום: ארכיון עין גב

ומולם?

"מולם עמדו שני גדודים מחטיבה 2. גדוד אחד השתתף במערכה מול שער הגולן, מסדה ודגניה ב'. צורף לו גדוד של צבא קאוקג'י בפיקוד סורי ירמוך 1. הכוח שעמד מול הגנת עין גב היה של 650 חיילים מצוידים בנשק כבד.

"במערכה על עין גב נשמר היחס השלילי של אחד לארבעה. חברי עין גב עמדו ימים מספר בקרב הקשה, קרב שנהרגו בו חמישה חברים. האבל היה כבד, אך גם היתה תחושה של עמידה בקְרב ושל ניצחון".

ומדוע כבש עין גב את הר סוסיתא?

"עד כמה שידוע לי, עין גב היה הקיבוץ היחיד שלא הסתפק בהגנה על המקום. בתום ההפוגה הראשונה, כשהחלו בעבודות השיקום והחיים שבו אט־אט למסלולם, התברר כי מדי פעם בפעם הסורים יורים מהר סוסיתא, שישב בתודעה של עין גב מראשית ימיו.

"בתחילה חשבו המייסדים כי הוא גמלא הגיבורה, אך אחר כך הבינו כי זו סוסיתא המשנאית־תלמודית, שהיתה בגבול הבין־לאומי של ארץ ישראל. היא היתה שייכת לגבעות שסובבו את עין גב מתחת להרי גולן. צה"ל היה עסוק בימים ההם בקרבות בגליל המזרחי והעליון, ולא היה יכול להתפנות למשימה.

"בצה"ל הכירו את עין גב ואת מפקדו מאיר קוצ'ינסקי ותמכו במהלך. לא זו בלבד שחברי עין גב כבשו את ההר בעזרת כיתה של חברי קיבוצים מעמק הירדן, אלא שהקיבוץ גם התחייב לשמור על ההר. רק כעבור שנה וחצי קיבל צה"ל אחריות על המקום.

"מ־1953 ילדי בר המצווה מטפסים על ההר בלילה כמבחן אומץ וחברות לציון כיבוש ההר. שנים רבות עלה המפקד של עין גב קוצ'ינסקי עם הילדים, והסביר להם על ימי הגורל ההם, השקה אותם במשקה חריף והם חתמו על מגילה. הנוהג נמשך עד היום".

ואחרי שבעים שנה?

"אני מאחל לעצמנו שנדע להעריך את מייסדי עין גב, שעמדו במבחן הקשה בימים ההם והורישו לנו את המקום, ושבנינו ונכדינו ימשיכו לשמור עליו ולעבדו".