"בא לך ללכת לים?", היא כתבה לי בשבע בבוקר. "אבל הילדים בבית ספר", מיהרתי לענות והיא השיבה: "בדיוק בגלל זה".

וואו. כמו תלמה ולואיז נדהר עם הרכב היישר לחוף, נפרוס מגבת צבעונית, נמרח את עצמנו בשמן קוקוס ונתמסר לשמש העולה. בלי אמא חם לי, קר לי, אני רעב, צמא ונכנס לי חול לעיניים. לא צריך לשמור על אף אחד ולאף אחד. נהיה אנחנו לעצמנו.

נחזור הביתה עם סימני שיזוף ועור שיתקלף בעוד כמה ימים, נצלם את הים ונעלה לסטורי עם איזה כיתוב שיגרום לכל מי שעובד לקנא. האמת, התרגשתי. בפעם האחרונה שהייתי בים לבד עם חברה הייתי נערה עם מטרה ברורה, לשרוף את הגוף עד כוויות.

צילום: שאטרסטוק

הגברתי את המוזיקה ברכב וצפצפתי לה מקצה הרחוב. "איזה כיף", היא אמרה בצהלה. היא נכנסה לרכב וכל הדרך שרנו בקולי קולות. הרגשנו משוחררות, דהרנו בכבישים כמו שודדות זמן חופשי, בקלילות דילגנו מעל גרגרי החול. פרסנו מגבות ונשכבנו - קדימה, תשרפי אותנו, פחחות כבר לא תעזור כאן, אבל צבע - אולי.

הבטנו לכחול של השמים בעיניים והרגשנו שקרני השמש חזקות. אז הסתובבנו על הבטן ובחנו את כל העוברים והשבים עם בגדי הים. 'פרגנו' מהלב לכל האלה שלפני לידה ושכנענו את עצמנו שיחסית לגילנו מצבנו לא רע בכלל.

פה קילו שם 20, פה צלוליטיס שם צניחה, אבל מה זה לעומת יום חופש בים בלי לדאוג לאף אחד? צילמנו את כפות הרגליים שלנו מול הגלים והעלינו לסטורי. בדקנו כל שבע שניות כמה צפיות יש לנו ואמרנו שכמה חבל שהדור הזה לא יודע ליהנות בלי להעלות כל דבר לסטורי.

"לא שמנו קרם", אמרתי לה כשראיתי את הצרפתי השרוף נכנס למים. מרחנו על עצמנו מקדם 200 אחוז. "תיכף זה ייספג", היא אמרה

כשהתלוננתי על החול שנדבק והפך אותנו לפסל סביבתי מטריד במיוחד. היא אמרה ש"השמש עושה לה כאב ראש", אז קראנו לאיש עם השמשיות שיארגן לנו צל, אחר כך הוצאנו מהתיק ירקות ופריכיות ולא דיברנו על כלום, כי נשבענו שלא לדבר על הילדים והבעלים. "סליחה", נעמד מולנו בחור שיצא זה הרגע מקטלוג חדר הכושר.

לא ייאמן, חשבתי, גם בגילנו המתקדם. כשיש לך את זה אז יש לך את זה, הבטתי בחברתי שהזילה ריר מהחמסין. ברור מהחמסין. "כן?", היא חייכה אליו חיוך מלא ירוק בשיניים. "אתן יכולות לשמור לי על הדברים?", שאל והניח את התיק שלו ושל זוגתו. "ברור, איזו שאלה", אמרנו ביחד ובלב קיללנו.

תוך שבע דקות מצאנו עצמנו במצב של שמירת חפצים לכל באי החוף המסוקסים, ונראינו כמו הורה מלווה. כולם אמרו תודה. גם אחרון המתרחצים, שיצא בשבע בערב מהמים. "צריך לעשות את זה יותר", היא אמרה אחרי שניקרה כל הדרך הביתה. "ברור", עניתי וחסמתי אותה באנשי קשר. "תענוג", אמרתי לאידיאלי בבית והתרסקתי על המיטה. עם הקרם שעדיין לא נספג. חג קיץ שמח.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו