אני מודה ומתוודה: לא צפיתי בארוויזיון. הייתי די בטוחה שלמרות שיר אדיר, כולל תנועות תרנגול מקוריות, לא נזכה.

לתת תקווה. גם בלי ניתוח פלסטי, צילום: יריב כץ

אנחנו כל כך לא נסבלים בכל מקום, שבאמת חשבתי שאירופה הצבועה ותומכת עפיפוני האש הנזרקים עלינו לרעה לא תצביע לנו; ושנטע, על מגניבותה הרבה, תחזור הביתה במקום טוב וחביב אך ודאי לא ראשון!

ואז, בשתיים בלילה, בזמן שתינוקי החליט שזה זמן טוב לקום, קיבלתי הודעת טקסט מחמותי: ״לשנה הבאה בירושלים!״ בצירוף אימוג׳י של דגל ישראל.

לרגע, מבולבלת מהיקיצה הלא־טבעית, חשבתי שאולי חזרה חמותי בתשובה, אבל אז נפל האסימון והבנתי: נטע זכתה! זרם אדיר של אדרנלין פרץ ממני, ועד חמש בבוקר עוד הייתי שקועה באינטרנט ובטלוויזיה. אין ספק שנטע הצליחה במה שרבים נכשלו - לעשות פה רגע של נחת.

היא גם כזאת אדירה, הנטע הזאת. בייחוד מצאה חן בעיניי תשובתה לגאולה אבן. בראיון איתה אמרה גאולה: ״בלי גביע - לא ניתן לך לחזור לישראל״, ונטע, בפסון לא מתלהם אבל עם קורטוב ציניות משובח, ירתה חזרה: ״נו, גאולה, בואי תגזימי".

ובאמת - זאת כולה תחרות שירה, וכולה שיר, ולא היה קורה כלום אילו לא היינו זוכים, ולעד היה TOY שיר שפשוט מקים את כולם לרקוד בחתונות; אבל הזכייה, וזאת ששמה חתום עליה, עושה נעים בלב, כמו שמיקי קם ואלי גורנשטיין שרים: ״שיר עושה לי טוב על הנשמה, טוב על הנשמה..." ובטח כשמצורפות לו תנועות פקה־פקה־פקו־פקו־או.

ועכשיו כבר נשמעות קריאות באירופה להחרים את הארווזיון בירושלים, ומארגני התחרות אומרים לא למהר לקנות כרטיסים לשנה הבאה, ושוב קמים עלינו לכלותנו.

אוף! בתוך רגע וחצי אנחנו חוזרים לשולחן הדיונים, ואני, שיש לי דעות די מוצקות בקשר לזכותנו להגן על עצמנו בגבול עזה, רק רוצה להמשיך ולפזז עוד קצת, להרגיש שהמדינה הבלתי אפשרית הזאת שלנו באמת יכולה להיות וונדר וומן (ואולי היא כבר קצת כזאת).

ונטע - תישארי את. את יופי של דוגמה לאלה שצריכים להישאר הם עצמם. ואני לא מדברת על המשקל. תרזי, לא תרזי - זה לא משנה. וטוב ענית (ובצדק) לאילנה דיין, שרמזה לך שאם תרזי תאבדי את המסר שאת מעבירה, שזה הגוף שלך ומותר לך לעשות בו כרצונך.

ואכן, גם לרדת במשקל זה בסדר, ואפילו די בריא. לרצות להיות רזה זו אינה בשורה רעה לאף אישה. להרעיב את עצמך בדרך לשם - זאת הבעיה.

לחלקנו הגדול, בהם גם גברים, יש איזה 5-4 קילו שהיה בא לנו להעלים, אבל רובנו חיים איתם בשלום ומרפדים אותם באבטיח קר וצונן עם בולגרית בצד.

בקיצור, מה שנטע עושה יפה כל כך הוא לאהוב את עצמה ולהיות מלאת ביטחון בלי קשר למספר הקילוגרמים. ולכן, רזה יותר או פחות, מלאה יותר או פחות, אינו עניינו של אף אחד, חוץ משלה עצמה.

אז סיכמנו, נטע, שאת נשארת את, בצד החיובי של הדברים. תמשיכי לענות בישירות חביבה לכל העיתונאים שמנסים בכוח להוציא ממך איזו כותרת; תמשיכי לתת תקווה שגם בלי ניתוח פלסטי בציצי, באף ובתחת - אפשר להיות כוכבת, ועוד כזאת שיודעת לזוז טוב יותר מכולם.

את באמת תרנגולת יפת־כרבולת, צבעונית ושמחה, ולא משנה כבר מה יקרה, לאמא אחת עייפה נתת כמה ימים של פרץ אדרנלין בלתי מוסבר, ובמצבי זו משימה לא פשוטה בכלל. אה, כן - וכפרה על כולנו, בשנה הבאה בירושלים.