נקלעו לשיטפון בנחל (צילום: דוברות זק"א)

כל אחד יודע שכשהוא עולה על מטוס, אם ייפול ויתרסק סיכוייו להינצל קלושים. ככל הנראה גם כל תושב בישראל מודע לכך כי זה יהיה סופו, אם יעמוד במרכזו של נחל במדבר יהודה בשעת שיטפון. עובדה, אחת הבנות מקבוצת המטיילים אשר ביצעה מהלך כזה, אמרה זאת קודם לכן במפורש.

אין גם כל ספק, כי לא היה אפילו חייל אחד בין אלה שקיבלו פקודה לירות בתושבים המאחרים לביתם או בשבויים המגבילים את תנועות היחידה, אשר לא ידע מה יהיה סופם אם יחטפו בגופם את קליעי הכדורים מכלי הנשק.

אבל בכל זאת נמצאו אלה שעשו זאת. יש קריטריונים מפורשים אשר מתנוססים מעליהם "דגלים שחורים". פירושו של דבר, כי חל איסור ברור על ביצועם ולא רק זאת, אלא שהחייל אשר יפעל כך אפילו מתוקף פקודה, עשוי להישפט כעובר עבירה.

שני פילוסופים אפיינו באופן מנוגד לחלוטין את תפקיד החינוך: האנגלי ג'ון לוק (המאה ה-17) טען כי: "מצב הילדות מהווה חוסר שלמות אנושית, וכי מי שחושב בשביל הנער, חייב גם לרצות בשבילו, עד שיגדל ויהפוך בן חורין לעצמו".

מנגד אמר השוויצרי ז'אן ז'אק רוסו (המאה ה-18) כי: "על הנער לטעום טעם של קיום כאן ועכשיו על ידי שימוש באיבריו, בחושיו, בספקותיו ובכל חלקי ישותו ללא דיחוי".

נראה כי מערכות החינוך הפורמאליות אצלנו, וככל שזה נשמע מוזר גם מחשבת השרות הצבאי, פועלים בעיקר ברוח גישת לוק. בניגוד לכך קיימים עשרה קריטריונים לארגון הבלתי פורמאלי דוגמת תנועות הנוער, אשר פוענחו על ידי ראובן כהנא באוניברסיטה העברית הפונים לגישת רוסו.

נתייחס כאן לשניים מהמרכיבים בתוכם: 1. "הצטרפות חופשית" אשר קיומה מתנה גם אפשרות עזיבת הארגון ללא מחיר מיוחד. 2. "סימטריה", אשר פירושה בין היתר הוא כי ביחסי מדריכים-חניכים לא תהיה לצד אחד אפשרות לכפות את כלליו על הצד השני, וזאת על מנת לטפח ולפתח דיון הדדי וניסיון שכנוע, במקום הוראות שרירותיות.

מהי מטרתן של המכינות הקדם צבאיות בהקשר הזה? האם להרגיל את המשתתפים בהן לקבלה כל תנאי של עמדת המפקד, או פיתוח יכולת חשיבה עצמאית בהתאם לערכים האמורים להבחין ולמנוע מצבי דגלים שחורים כמו גם רמה של ביטחון אישי העשוי לעמוד בכך? לטעמי שיטת רוסו עדיפה תמיד, הן במערכת החינוך בכלל, אך ביתר שאת בהכנה לקראת השרות הצבאי.