ויכוח בין עובד בנגריית כפר מסריק לבין מנהליו, הוביל להגשת תביעה לפיצויים בגין נזק נפשי כנגד הקיבוץ.

דחיפות או תקיפה פיזית לא הוכחו. צילום המחשה: שאטרסטוק

העובד־התובע סיפר, באמצעות עו"ד מנסור מוחמד, כי משסירב לחתום על הסכם סיום עבודה בנגרייה, התפתח בינו לבין מנהל העבודה ומנהל הנגרייה ויכוח שהפך לריב קולני, שבו הוא נדחף והותקף מילולית ("קללות וגידופים פוגעניים כלפי אימו").

העובד התרגש, נפל ארצה בתחושה של לחץ בחזה, ופונה לחדר המיון. אחרי כן אובחן אצלו נזק נפשי. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, וקבע לו נכות צמיתה בשיעור של עשרה אחוזים.

הנתבעים - קיבוץ כפר מסריק, מנהלי הנגרייה וביטוח חקלאי - תיארו (באמצעות הוד, סוקול ושות', עורכי דין) שלצד אי־שביעות רצונם מעבודת התובע, התובע קיטר באוזני מנהל העבודה שהוא מעוניין לסיים את עבודתו.

בעניין זה לא הושגה הבנה, שכן התובע התעקש לקבל מכתב פיטורין, ואילו מנהל משאבי אנוש בקיבוץ לא היה מוכן להוציא מכתב פיטורין בהיעדר עילה. הדברים הוליכו לוויכוח חריף בין התובע לבין מנהל העבודה, שכן התובע סבר כי מנהל העבודה הדליף להנהלה מידע בדבר רצונו של התובע לסיים את עבודתו.

באירוע הוויכוח, הם אמרו, נכח רק מנהל העבודה. הם הכחישו את תיאור הקללות, הגידופים והדחיפות, וטענו כי צעקות, גידופים או ויכוחים הם חלק מחיי החברה, וכי כל בני האדם התנסו בהם, ולעולם אינם מעשה רשלנות, ובלי רשלנות לא מוטלת עליהם כל אחריות.

"התובע ביקש להטיל אחריות על הנתבעים מכוח עוולת התקיפה ועוולת הרשלנות", הסבירה השופטת אוסילה אבו־אסעד מבית משפט השלום בנצרת. "כדי להצליח בטענת התקיפה, על התובע היה להוכיח שנעשה כלפיו שימוש בכוח, אך דחיפות או תקיפה פיזית לא הוכחו". משכך, היא דחתה את התביעה לנזק בעקבות עוולת תקיפה.

"האם התרשלו הנתבעים בהתנהלותם כלפי התובע, שאז הם אחראים לפצותו בעד נזקיו?" שאלה השופטת. "האם הקיבוץ יכול וצריך היה לצפות כי ויכוח בין עובדים באשר לסיום העסקתו של התובע יגרום לו להתרגשות כה חריגה, עד כדי נזק נפשי?"

השופטת הדגימה מאירוע שבו לקה עובד באוטם שריר הלב על רקע ריב, ויכוח, רוגז או מתח במהלך עבודה. המדיניות המשפטית היא שלא מטילים אחריות על מעביד במקרה כזה. ההסבר לכך הוא שביטויי רגש והתנהגות יום־יומית הם בבחינת סיכון רגיל ושכיח.

במילים אחרות, גם אם נגרמה לעובד תאונה במהלך העבודה, אשר מוכרת בדין הסוציאלי (ביטוח לאומי), אחריותו של המעביד ברשלנות תוכר רק אם יוכח שהמעביד יכול היה לצפות את אירוע הנזק. "אירוע לבבי כתוצאה מרגשות אלו, לפי הדוגמה שהוצגה, אינו סיכון שכיח, ורק נזקים צפויים יכולים להיות גורם אשם בשאלת האחריות", כתבה השופטת.

"התובע ומנהליו עבדו יחד כ־11 שנים ברציפות", תיארה השופטת, "בסביבת עבודה שיש בה בין השאר לחץ, ויכוחים ומחלוקות. התובע סיפר שהכיר את סגנון העבודה של מנהליו.

"ויכוח וצעקות במהלך העבודה מהווים סיכון רגיל ושכיח שכל עובד, לרבות התובע, נחשף להם. אלא שפגיעה רגשית עמוקה שהגיעה לכדי נכות נפשית צמיתה כתוצאה מאותו ויכוח, חריף ונוקב ככל שיהיה, אינה בגדר סיכון שכיח, ואין לומר כי מעביד סביר יכול לצפות סיכון כזה.

"ייתכן מאוד שהתובע חש תחושת צער ועלבון מהתנהלות המנהלים כלפיו, אך הקיבוץ לא יכול היה לצפות כי ויכוח קולני נוקב יביא את התובע למצב של קריסה רגשית שתגרום לו נכות נפשית צמיתה, ולכן לא ניתן להטיל עליו אחריות בנזיקין".

השופטת דחתה את התביעה כנגד הקיבוץ והנתבעים האחרים, והוסיפה כי בהטלת חובה על מעביד לצפות נזק לעובד בעקבות ויכוחים וכעסים בין העובדים, יש משום הרחבה יתרה של גבולות האחריות בנזיקין והצבת רף התנהגות גבוה שאין אפשרות ליישמו.