השבוע האחרון היה דרמטי במיוחד (הדברים הללו נכתבים שבוע לפני שאתם קוראים אותם). ממש מולנו, על הגדר של עזה, התנפצו רבבות מפגינים על קיר הברזל הצה"לי בניסיון לחצות אותו ובעיקר כדי למשוך את תשומת לב העולם למצוקתם.

כשהגבול בין הפרטי לציבורי מיטשטש. חוגגים בכיכר, צילום: יובל חן

בירושלים הורמו מסכים, נחשפו שלטים וננאמו נאומים לכבוד הקונסוליה שהפכה לשגרירות. בתל אביב קפצו אלפים לבריכה בכיכר לכבוד זכייתה של נטע (אין קשר משפחתי).

הבן שלי מבכה את זה שהוא כבר לא הברזילי החשוב בעולם (הוא כן). מה נזכור מכל אלה? איזה אירוע יגבר על האחרים בנבכי המוח הפרטי שלנו בעוד שנה, בעוד עשר שנים? מה הפער בין הזיכרון הפרטי לקולקטיבי?

המוח האנושי, זה שעוצב במאות אלפי השנים שבהן היינו לקטים־ציידים, אינו בנוי לשטף המידע המודרני.

בקבוצה השבטית הקטנה ההיא היה מספר מוגבל של מקורות מידע; ידענו רק מה שראו עינינו ומה ששמעו אוזנינו מכמה העשרות של בני שבטנו. כל אחד ואחד מהם היה מוכר לנו, ויכולנו להעריך מה מידת האמת ומה ערכו של המידע שאנו מקבלים ממנו.

אין צורך לספר לכם שהמצב השתנה קצת מאז. אל הספרים, העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, הצטרפו הרשתות החברתיות האינטרנטיות למיניהן, המציפות אותנו במידע.

מחקרים הראו שכמעט מחצית המידע שמקבלים צעירים על מה שקורה בעולם מקורו ברשתות אלה. אפילו אצלנו קורה שרעייתי מספרת לי משהו מרתק ששמעה ברדיו, ואני עונה שמישהו כבר העלה זאת לדף הפייסבוק שלי (כן, זה מעצבן אותה).

המוח האנושי יצטרך ללמוד ולפתח מערכות סינון משוכללות יותר מאלה שיש לו כיום כדי להתמודד עם שטף המידע הזה, וזה ייקח קצת זמן (20 אלף שנות אבולוציה? 50 אלף?). אבל הקושי הגדול יותר הוא שאין לנו כמעט דרך להעריך את מהימנותם של "סוכני הידע" הללו.

מיהם הטוקבקיסטים, ההאקרים הרוסיים, היח"צנים בעלי האינטרסים או מערכות הלייקים בתשלום שמתקיפים את מאגרי הידע והזיכרון שלנו? הגבול בין חוויה פרטית וציבורית מיטשטש, והרשמים הוויזואליים החזקים גורמים לנו לחשוב שמה שראינו על המסך הוא מציאות.

לכן "פייק ניוז" כמו השמועות על מותו של רואן אטקינסון ("מיסטר בין" בשבילכם) או צביקה פיק כה הצליחו. יש עדיין כאלה המשוכנעים שהוא באמת מת.

פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן ערך ניסוי ובו הוא הראה לקבוצת מתנדבים סרט תיעודי, ולאחריו ענו על שאלון שבדק את מידת הזיכרון שלהם לפרטים שונים, וכן את מידת ביטחונם בתשובותיהם. נרשם אחוז גבוה של תשובות נכונות וביטחון רב בהן.

לאחר מכן הציגו להם את "תשובות" חבריהם, ששובשו בכוונה, ובמבחן חוזר אכן שונו שני שלישים מהתשובות. עד כאן ניסוי מוכר בקונפורמיזם. אולם אז סיפר להם דודאי שהונו אותם, ונעשה מבחן חוזר. עדיין נשארו תשובות שגויות רבות בשל הלחץ החברתי, שכבר ידעו שהוא כוזב. הזיכרון השגוי הוטמע.

הזרם העצום של המידע משבש את יכולת הסינון של המוח, יכולת שנועדה להשליך ולהשכיח מידע לא רלוונטי או שקרי. מצד שני, הוא נותן עדיפות למידע שקיבלנו ממקור מוכר או ממי שיש לנו רגש וזיקה אישית כלפיו. זה כולל אפילו את הכלב המשפחתי. אם הכלב שלי יקפוץ עליי בבואי, אפרש זאת כשמחה אמיתית. אם זה כלב אחר, הוא ודאי סתם היפר־אקטיבי.

לכאורה, בקיבוץ שבו אנו מכירים את רוב ה"אחרים" ויש לנו מושג על מי אפשר לסמוך ועל מי לא, המצב גרוע פחות. ככל שמדובר במידע פנים־קיבוצי, שאני מכיר את יוצריו, הסיכוי למקרה צביקה פיק קטן. ברשתות המסרונים והווטסאפ של הקיבוץ שלי לא הופיעו עדיין ידיעות שקריות במכוון, חוץ מאשר בפורים.

אני מקווה שגם אצלכם זה כך, אבל ודאי היו שמועות שרצו בחצר, ואף על פי שנמסר שהן שקריות, עדיין יש המאמינים להן. עם כל זה, אנו נאמין יותר לרשת המסרונים המקומית, שבה יש רשות לפרסם רק למספר מוגבל של בעלי תפקידים, מאשר לרשת הווטסאפ, שבה אפילו אני, שומו שמיים, פרסמתי שטויות (עכשיו תשאלו - מה פירוש "אפילו"? יש לך את זה ביותר מתנשא? ואני אשיב "כן, אבל אתם לא תבינו").

מה עושים? הפסיכולוגים ממליצים לראות פחות חדשות אינטרנטיות ולקרוא יותר ספרים. נראה אתכם מספרים זאת לדור ה־Y, שלא לדבר על דור ה־Z.