בניין הדואר הישן, להבות הבשן. בכניסה שורת קולנועיות. קבוצה שלמה של ותיקי הקיבוץ התכנסה היום במקלט הבניין, וזה התמלא עד אפס מקום ממש. כולם ממתינים להעלאת "הלוויה חורפית", הצגה המבוססת על מחזה של חנוך לוין.

"הגענו לצפון, ופתאום המון דלתות נפתחו". קארין וזיו, צילום: שלומי מוצפי

"הייתי סקרנית לראות איך יגיב הקהל, ולשמחתי הם נהנו מאוד", אומרת בתום ההצגה קארין מרום, מייסדת סטודיו ותאטרון "הלינוליאום". לשחקנים אין אומנם עבר או ניסיון בימתי, אך על פי התשואות ומחיאות הכפיים, אין שום ספק שיש להם עתיד.

דלתות נפתחו

התשוקה לתאטרון פרצה אצל קארין כבר בילדות. היא גדלה בפרבר ליד פריז, עלתה עם משפחתה ארצה בגיל 14, ובתיכון נרשמה למגמת תאטרון.

"שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות", היא מספרת. "הבמה נתנה לי ביטחון, משהו שלא היה לי בחיים האמיתיים, מעין כוח כזה - פתאום אנשים מקשיבים לי".

בתקופת שירותה בצבא למדה משחק בניסן נתיב. בדמיונה כבר ראתה את עצמה מופיעה על הבמות בניו יורק, אולם חלום התפוח הגדול התנפץ די מהר. "גרתי שם שנה, והבנתי שאין מצב שאלמד שם משחק, כי בלי תמיכה כלכלית זה קשה בטירוף".

אז היא שבה ארצה, התקבלה לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה, ופגשה שם את זיו, שותפהּ לחיים ולדרך. "בשנה הראשונה היינו באותה קבוצה, אבל אפילו לא הסתכלנו זה על זה", היא נזכרת בחיוך.

"כלום! אבל יום אחד איחרנו שנינו לבית הספר, נהיינו ידידים, ואחרי כמה חודשים זה קרה. הוא התחיל איתי, אבל הוא בטח יגיד לך אחרת. זיו הוא ה־מתנה שלי מיורם לוינשטיין".

פרנסה מתאטרון אינה עניין פשוט, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשחקנים בתחילת דרכם. די מהר הותש זיו מהמקצוע ופנה לאלכוהול. לא, לא לצריכה שלו, אלא לאלכוהול כמשלח יד.

תוך כדי ניצול כישרונו ויכולות המשחק שלו, הוא החל לפתח סדנאות אלכוהול, ואותן הוא העביר לחברות ולמזמינים פרטיים.

בד בבד עשתה קארין את צעדיה הראשונים בעולם התאטרון, והשתלבה באנסמבל "עיתים" של רנה ירושלמי ובתאטרון הקאמרי, שם שיחקה בהצגה "חלום ליל קיץ". אבל דווקא כשהחלה העיר הגדולה להאיר להם פנים, החליטו השניים לעשות צעד אמיץ.

"הייתי בטוחה שאזדקן בתל אביב", מספרת קארין, "אבל זיו הוא במקור מלהבות הבשן, ואמו שגרה שם היתה חולה ב־ALS, מחלת ניוון שרירים. היתה לי תחושה שהוא צריך להיות לידה".

השניים עברו להתגורר בקיבוץ לתקופת ניסיון - פרק זמן של שנה. כשלושה חודשים אחרי המעבר נפטרה אמו של זיו מהמחלה, אבל הם כבר התאהבו בינתיים בשקט ובמקום.

המעבר לא דרש מכם הקרבות גדולות? הרי כבר היית בעיצומם של אודישנים והצגות.

"הופעתי בהצגות", אומרת קארין, "אבל אמרתי לעצמי: בקטנה. אעשה את המאמץ ואסע לתל אביב מדי פעם בפעם כדי להופיע. ידענו שלא נישאר בצפון הרבה זמן אם לא אשחק. הבאנו בחשבון שיכול להיות קשה, ושמקסימום נחזור למרכז. אבל הגענו לצפון, ופתאום המון דלתות נפתחו לפנינו".

לא תלויים באיש

זמן קצר אחרי שהתמקמו בגליל, וכבר נעשתה קארין שחקנית מן המניין באנסמבל תאטרון "מראה", שם היא משחקת עד היום. "כבר שש שנים אני חלק מהאנסמבל, וזה תענוג גדול. אני יוצרת עם חבורה של שחקנים ויוצרים סופר־מוכשרים, שלשמחתי נעשו גם לחברים טובים, ומגשימה את השאיפות המקצועיות שלי כשחקנית בצפון. זאת מתנה גדולה".

יום אחד הוצע לקארין לשמש מורה מחליפה לתאטרון בכיתות ב-ג. "חרדתי מזה מאוד, כי לא עשיתי את זה אף פעם", היא נזכרת, "אבל החלטתי שאנסה. היה קשה מאוד, אבל סיימתי שנה מדהימה שנתנה לי הרבה ביטחון".

בשלב זה כבר עלה בדעתה לנסות ולפתוח חוג תאטרון לילדים ולמבוגרים. "פרסמתי מודעה, אבל לא באמת חשבנו שיירשמו", היא מספרת. ילדים אומנם לא מיהרו להירשם, אך מצד המבוגרים דווקא החלה נהירה.

בסיוע הקיבוץ איתרה קארין מקלט שאינו בשימוש. היא הכשירה את המקום, הפכה אותו לתאטרון, הדביקה לינוליאום לרצפה, ובמהרה נצרב הביטוי והפך לשמו של התאטרון. לפני חמש שנים התגבשה קבוצת השחקנים הראשונה, ולאחרונה כבר נוספה קבוצה שנייה.

"אני גאה מאוד במה שעשיתי שם, וכמובן בקבוצה עצמה", מצהירה קארין, ובצדק. קבוצת התאטרון שהקימה מורכבת כולה משחקנים שעל אף היותם נטולי כל ניסיון בימתי, הם מעלים הפקות שלא יביישו תאטראות מובילים.

"אנחנו מקבלים מהקהל פידבקים נהדרים שזאת ממש הצגה מקצועית. זה מחמם את הלב. קהל מגיע לא רק מהקיבוץ, אלא מכל האזור. זאת קבוצת תאטרון קהילתי, לכן זה כל כך לא מובן מאליו, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. אני מתה על השחקנים, אחד־אחד. השנה הם החליטו שהם רוצים מחזה, ולכן בחרנו בהלוויה חורפית.

"פרסמתי מודעה, אבל לא חשבתי שיירשמו". מתוך הלוויה חורפית, צילום: שלומי מוצפי

"הם לוקחים חלק גדול בהפקה, וכולם תורמים מכישרונם. על עיצוב תאורה אני משלמת. לא סתם אנחנו לוקחים כסף בכניסה. נכון, רק 15 שקלים, ואנשים שואלים למה שלא ניקח יותר, אבל אני רק רוצה לכסות את העלויות של הפרויקט. אנחנו לא תלויים באף אחד, וזה נהדר".

איך שומרים על רמה מקצועית?

"בעבודה קשה. אי אפשר להגיע לתוצאות כאלה בחוג של פעם בשבוע, ותמיד לפני שיוצאים לדרך עם הפקה חדשה אני דורשת מהם מחויבות מלאה ומסבירה להם במה בדיוק זה כרוך. אני כנה מאוד, וכבר קרה ששניים ביקשו לחזור אחרי ההפקה כי הבינו שהם לא יעמדו בעומס".

"אני לא עושה סינון", היא מבהירה. "הכישרון הוא לא פרמטר, רק המחויבות כלפיי וכלפי הקבוצה. אם אנשים מהססים ולא מגיעים, אני מסננת גם באמצע השנה.

"אני משקיעה הרבה זמן בחזרות, ודורשת מהם בהתאם. בשנה שעברה למשל, עשינו הצגה על זִקנה ועל יחסי הורים־ילדים, כי הרגשתי שזה מה שבוער בי. הם הלכו איתי יד ביד, והסכימו לקחת חלק בתהליך שלא תמיד היה קל, ולא תמיד הם הבינו.

"ליקטתי מתוך סיפורים שלהם ושלי, ומזה יצרנו הצגה. הקהל היה יוצא מרוגש, נפעם, אפילו בדמעות".

בעקבות ההצגה החליטה קארין להתנדב בבית הקשיש בקריית שמונה, שם היא מעבירה סדנאות תאטרון. "יש לי עניין עם זִקנה ומוות", היא מודה. "אני גם ליצנית רפואית בצפת, ואני אוהבת ללכת לבקר באונקולוגית. לפעמים אני עושה להם שיגועים, ולפעמים סתם יושבת ומקשיבה לסיפורי החיים שלהם".

בקבוצה יוצאת הדופן שהקימה קארין חברים בני עשרים עד שמונים, ולמרות פערי הגיל ביניהם רקמו מערכות יחסים שכבר מזמן אינן מקצועיות בלבד. "נעשינו משפחה תומכת", מספרת חיה דגן (75) מלהבות הבשן, שחקנית בתאטרון.

"אנחנו שתי זקנות בקבוצה", צוחקת דגן. "כל השאר צעירים מאיתנו בהרבה, אבל אין שום הבדל. אני מרגישה תמיכה כל הזמן. זה מחמם לב, המקום הזה, וחווייתי ברמות". קארין מאשרת.

"אנשים מגיעים כדי להתחרפן איתי, לעוף איתי, ולצחוק, ולבכות, ולהכיר, ולכאוב, ולשחק - והכל על הבמה. להוביל אותם זו תחושה מדהימה".

מעל למקלט שהפך לתאטרון, במקום שבו היה פעם חדר האוכל הישן של להבות הבשן, ניצב כיום "המרומים", החלל המעוצב של קארין וזיו, ובו הם מארחים הופעות ומעבירים סדנאות: זיו את סדנאות האלכוהול שלו, שבהן הוא מכין ארוחות בוטיק ומבצע מופע אישי לגמרי לא שגרתי, וקארין את סדנאות התאטרון.

"העולמות שלנו לא רחוקים כמו שזה נראה", היא אומרת. "סדנאות האלכוהול של זיו הן לא הסבר על תהליכי תסיסה, אלא מופע סטנד־אפ לכל דבר". "אנחנו אוהבים אנשים, והמשותף לשנינו הוא שאירוח זו ההתמחות שלנו", מסכים זיו. "המקום הזה הוא שילוב בין סדנאות אלכוהול לבין תאטרון".

ואיך העבודה יחד, כבני זוג? אתם מסכימים על הכל?

"יש זוג שמסכים על הכל?" צוחקים שניהם. "יש קשיים", מודה זיו, "אבל החיבור מעניין. לכל אחד יש עניינים משלו, אבל ברור לנו שיש לנו מכנה משותף חזק מאוד, והוא חם ומזמין מאוד. יש חוק אחד למקום: אין פוליטיקה ואין מלחמות. הרצאה גאו־פוליטית על סוריה אפשרית בכל מקום. פה אוכלים ושותים טוב, צוחקים הרבה וצורכים תרבות".

האם צריך לדעתכם להפריד בין אומנות לפוליטיקה?

"לצערי, אי אפשר להפריד בין פוליטיקה לבין חיי היום־יום שלנו", קובע זיו, "ביחוד בזמן שסותמים לאומנים את הפה או מאיימים עליהם שלא יקבלו תקציבים אם לא יגידו מה שהם צריכים להגיד. דווקא אז הם חייבים, בוודאי ובוודאי כשהם מרגישים מאוימים.

"אבל אנחנו משתדלים להימנע מלהכניס פוליטיקה לתוך האירוח שלנו. הייעוד שלנו הוא להעניק לאנשים חוויות. עם זאת, יש הרבה דברים שמרגיזים אותי, ואני יכול להגיד לך שבכל סדנה שלי אנשים יודעים בדיוק מה אני חושב".

"אני מנסה להשאיר את הראש שלי מחוץ לביצה הפוליטית", מוסיפה קארין. "כבר שנים אני לא צופה בטלוויזיה ולא קוראת עיתונים. בטח תגיד שזה סוג של בועה, אז לי טוב בבועה הזאת, ואני מעדיפה להיות שם. אני מתעדכנת במה שנראה לי חשוב, אבל מעבר לזה - אקטואליה פשוט עושה לי רע, בייחוד מאז שנעשיתי אמא. אני מתרכזת ביצירה".

זיו דוחה בתוקף את הנחת היסוד שעל פיה קשה להצליח בצפון עם יוזמות פרטיות. "זה לא קשור לאזור, אלא לבן אדם", הוא קובע. "בדיוק היתה כתבה על מישהו מרמת השרון שהגיע לגליל ופתח מסעדה.

"הוא נכשל וחזר למרכז, וכל הכתבה נסובה סביב כמה גרוע בצפון וכמה סבבה במרכז. אני פשוט לא מאמין בזה. להם ספציפית זה לא עבד, אבל להקים מקום זה קשה בכל מקרה: יש פחדים, יש עניינים כספיים. מרגע שאתה לא מקבל מאבא כסף אלא עושה הכול בעצמך, יש הלוואות, ולחצים, ובנייה, ושיפוץ, והשקעה. גם התפעול של המקום קשה.

"הצפון מצריך כישרון, יזמות או מזל - ועדיף שיהיו כולם. מה שכן, אנשים פה יותר בעדך. הקשר מול קיבוץ ולא מול עירייה הופך את זה לנוח יותר. יש יחסים אישיים יותר, אפילו בבנק. הכל קטן יותר, ויש תחושה משפחתית יותר".

אז הגעתם לנקודה ששאפתם אליה מבחינת החיים והקריירה?

"אנחנו במקום טוב הרבה יותר ממה שדמיינו", אומר זיו. "לא האמנתי, לפחות ברמה האישית, שנצליח לעשות את מה שאנחנו אוהבים, ושיהיה לנו מקום משלנו שיצליח. זה היה נראה טירוף מוחלט לעשות צחוקים לחבר'ה ולהתפרנס מזה".

"ב'הלוויה חורפית' יש משפט שאומר: 'הנה הגיעה השעה לה חיכינו כל חיינו, ומה הלאה?'", מוסיפה קארין. "כלומר, לא משנה לאן הגעת, תמיד תשאף עוד קדימה. אם אין עוד יעד, אין חיים. אנחנו כל הזמן רוצים להיות בתנועה ולהמשיך ליצור.

"אני חוגגת 40 עכשיו, ואני מסתכלת עשור אחורה, ואומרת - וואו, מה עברנו! ואיך בא לי עוד עשור כזה, מלא פעולה וכיף! כל הזמן אומרים לי: איך את מספיקה את כל זה? אני פשוט לא יכולה אחרת. אבל האמת היא שאשמח גם לקצת רגיעה".