אלי אביבי, ראש מדינת אכזיב והאזרח היחיד שהתגורר בה לצד האזרחית רינה אשתו, נפטר והוא בן 88.

מאבק הכוכבים נותר רק האבק. אביבי, צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של רינה אביבי

האיש הקשיש, שהיה ונותר נער פוחז וחולם גם בתקופת מחלתו ובדידותו, חי בשנים האחרונות על אדי הדלק האחרונים של תהילת שנות ה-60 וה-70, אז המתה הגבעה, שצפתה על חוף אכזיב במערב וקיבוץ גשר הזיו ממזרח, מעשרות צעירים וצעירות, פרחים מעורטלים ומלאי חומרים אסורים.

כשהכריז על אכזיב כמדינה, במחאה על הכוונה לסלקו מהבית הערבי העתיק שבו התגורר, החל להנפיק דרכונים לכל הבאים בשעריו. אפילו המלחמות שהתרגשו על אזור הגליל המערבי לא סילקו אותו, וגם הניסיונות החוזרים והנשנים של קיבוצים לנשלו מהתיישבות בשמורת הטבע של אכזיב כשלו.

הייתי תלמיד סורר ולקוי קשב וריכוז כשירדתי מבית הספר האזורי בגשר הזיו, לצד ליקויים כמוני, ועליתי למוזאון של אביבי ששימש לו גם כבית. במקום שיעורי אזרחות וחשבון למדנו דרכו על גוף האדם, תחת מבחנים שבהם היינו נכשלים מראש סחבנו עבורו אבנים עתיקות מהים והסיפורים שלו תמיד ריתקו את הדמיון שלנו.

בין לבין צפינו בנערות השוודיות שליחכו את צווארו ואת פניו, ואז הוא היה מתחנן שנחזור לבית הספר כדי שלא יסתבך עם המנהלת.

במדינת אכזיב גם צפיתי בפעם הראשונה והאחרונה בהופעה מיתולוגית של אריק איינשטיין ושלום חנוך, ב-1980. נכנסנו דרך פתח בגדר כי לא היה לנו כסף לשלם. שנתיים אחר כך הפסיק איינשטיין להופיע בפני קהל.

לימים הפכתי לעיתונאי במקומון בגליל המערבי וסיקרתי גם את הגזרה של מדינת אכזיב. לא אחת הייתי חוזר לגבעה, רואה במצוקתו הקיומית של אביבי והנפקתי כתבות רבות על העבר הזוהר ועל ההווה הקשה של האיש שהקים לו מדינה כי מאס בנוכחית.

המוזיאון שלו כבר לא היה מבוקש, צימרים פרחו על חשבון החושות שבהן נהג להלין את תיירי הפנים והחוץ, וגם לבו בגד בו לא אחת. נעשה ניסיון להרים לכבודו ערב גאלה שבמסגרתו ייאסף כסף לטובת המשך קיומו בכבוד, אבל פרט לאמנים איש לא הגיע. כך חלפה תהילת המדינה והאיש, כשרק רינה בת זוגו המסורה עוד טיפלה בו.

אלי אביבי הלך לעולמו ואיתו גם פיסת חיים שהיתה פה ואיננה, ומאבק הכוכבים נותר רק אבק. המדינה שהקים אביבי אולי הגיעה לסוף דרכה באביב 2018. עצוב.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו