טיול זה מוקדש למדינת ישראל שזה עתה חגגה 70 שנה. למסלול יהיה קשר לתקומתה ולעצמאותה.

ערך מוסף. טויטו (מימין) עם פרג'ון

"שביל האור - מחוף אל חול" - הוא השביל היוצא מחוף הים של זיקים לעבר דיונות החול הזהובות והסכר הנטוי על נחל שקמה. הוא עובר בין השאר ביד מרדכי ובנתיב העשרה, ברכסי הכורכר של גברעם, בגבעה 69, ומסתיים שוב בחוף הים, בניצנים.

השביל, שאורכו 50 קילומטר, חוצה מרחבים של נוף וטבע ייחודיים, לצד אתרי מורשת. לשביל צורת קשת החובקת את המועצה האזורית חוף אשקלון.

את השביל הגה ויזם ראש המועצה יאיר פרג'ון, איש החברה להגנת הטבע, שניהל בעבר את בית ספר שדה "שקמים" שבניצנים. לאורך 25 שנים רצופות הוא קידם את הפיכת חולות ניצנים לשמורת טבע.

סיפור לכל אבן

הרעיון להקים את השביל החל בטיולים ליליים שנהג פרג'ון לקיים בתוואי הדרך. לטיולים היו מצטרפים חברים ותושבי האזור, והם הפכו למסורת חברתית. כך, מטיול לטיול, התגבש המתווה הנוכחי.

לפרויקט הצטרפו גופים חשובים: הקרן לשטחים פתוחים, החברה להגנת הטבע וקק"ל. גם סימון השביל עבר כמה תהליכים.

מלבד סימון השבילים המוכר (הכולל שלושה פסי צבע, מסגרת לבנה ופס צבע ספציפי לשביל), הוצבו לאורך השביל אבני קונוס המדמים רוג'ום (גל אבנים), בדומה לרוג'ומים העתיקים שהורו את הדרך לנוודים ולשיירות לפני עידן המפות והאמצעים המודרניים יותר. על אבני הקונוס מוטבע שלט ובו שם השביל וחץ המציין את המשך הדרך.

כערך מוסף, וכדי להנגיש את סיפור הדרך לצועדים, השתמשו מפתחי השביל באמצעי הייטקי מפתיע. על אבני הדרך יש גם ברקוד שניתן לסריקה בטלפונים חכמים, וכך ניתן לקבל מידע והסברים על המקום שבו נמצאים. לאורך 50 הקילומטרים של השביל יש 50 אבנים עם ברקוד, ולכל אחת מהן סיפור משלה.

בשלושה מקומות לאורך השביל - בזיקים, בניצנים ובמשלט חוליקת (על כביש 232, בין צומת גבעתי לשדרות) - שלטים גדולים הנושאים את סיפורו של הנתיב.

מתוכנן לצאת ספר שייכתב על ידי כותבים שונים, בעלי התמחויות שונות, שייתנו לשביל גוונים נוספים של ידע וחוויה. השביל מטבעו מוליך אותנו בנתיב אחד. עם זאת, ההתייחסות בשביל האור היא אל המרחב כולו, ולא רק לשביל שבו צועדים.

כביש בר המצווה

נגיע לכביש 232, שהוא כביש האורך האזורי הארוך בישראל. ראשיתו בצומת אשכולות (ניצנים) על כביש 4, וסופו במפגש עם כביש 10 במשולש הגבולות ישראל־מצרים־רצועת עזה (סמוך לקיבוץ כרם שלום).

הקטע הרלוונטי לנו הוא הקטע מצומת הודיה (במפגש עם כביש 3, אשקלון מעלה חורון), צומת גבעתי ומשם עד לגשר הרכבת סמוך לשדרות. קטע כביש זה, הנקרא בפי פרג'ון "כביש בר המצווה" הוא כביש שסללו הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה, מאימת חיל האוויר הגרמני. לפיכך נסלל הכביש בפיתולים, כך שיקשה על המטוסים להפציץ שיירות כלי רכב.

בכביש 13 פיתולים, ומכאן השם "כביש בר המצווה". בימי שלום ושלווה זהו אחד הכבישים היפים בארץ. כשאני מוביל טיולים באזור, אני מעדיף לנסוע בו על פני הכבישים המהירים. בתפיסה הנופית המתהווה סביב שביל האור, לכביש זה חשיבות ומשמעות: הוא אמור להיות כביש נופי.

לכן, על פי בקשת מתכנני שביל האור, כביש זה לא יורחב ולא ייושר, אלא יישאר כפי שהוא. הוא יותאם לטיולים, ובצדדיו יוקמו פינות ישיבה מוצלות. מי שממהר ואצה לו הדרך, יוכל לנסוע בכבישים הראשיים באזור.

בוסתני הפרי

בינות לרכסי הכורכר יש בקעות ועמקים קטנים. במקומות אלו ניטעו בעבר בוסתני פרי. לאחר מלחמת העצמאות ננטשו בוסתנים אלו. חלק מהעצים שרדו (בקושי), וחלקם נבלו. אלה ששרדו מחכים לטיפת מים וליד אוהבת שתטפל, כדי להראות עד כמה הם נפלאים ועד כמה פירותיהם מתוקים ועסיסיים.

חלק מיוזמת השביל היא לשקם בוסתנים אלו ולנטוע חדשים. סביב הבוסתנים יוקמו פינות ישיבה וחניוני לילה קטנים. הבוסתנים אמורים להינטע על ידי תלמידי בתי ספר, חיילים ואורחים מחו"ל באווירה קהילתית ואינטימית יותר.

מטיילים בחוף אשקלון

נטיעות קטנות מדי פעם בפעם, עץ פרי בבוסתן זה, ומדרגה חקלאית (טרסה) בבוסתן אחר. זאת כדי לתת לכמה שיותר אנשים להיות שותפים לאורך זמן.

בסיור מכין שערכנו, ביקרנו באחד הבוסתנים הנמצא סמוך לגבעה 138.5 (משלט חוליקת). זהו "בוסתן השותפות", המציין את חלקה של קהילת טוסון מאריזונה הרחוקה, השותפה בפרויקט נופי־ערכי זה.

מסבתא לנכד

חלק מתפיסת העולם של השביל הוא היותו סוג של פאזל - נופי, אנושי ותרבותי. פרג'ון מדגיש כי השביל מתוכנן כך שניתן לטייל בו במקטעים, כל פעם בחלק אחר. יותוו בו קטעי הליכה קצרים (של שעה עד שעתיים) ומעגליים, כך שיהיה ניתן לחזור לאותה נקודה.

זהו פתרון נהדר לימים החמים, ואפילו לסבים שזכו למשימת בייביסיטר עם הנכדים. כל מה שצריך זה לארוז תיק קטן ובו מים, אוכל, כובע ואולי אפילו ספר טוב - ולהגיע לטייל באחד המסלולים המעגליים של השביל. אפשר גם לסיים בקומזיץ נהדר באחד הבוסתנים.

יוצאים לדרך

נתחיל את הטיול בשפך נחל שקמה שבחוף זיקים. קטע זה של הנחל הוא כשלעצמו טיול נפלא. בקיץ שעבר המלצנו עליו לטיול ערב במסגרת טיולי הקיץ שלנו. נצא מחוף הים, ונצעד על החולות הלבנים כשלצדנו זורם לאיטו הנחל.

בחורף הנחל מתחבר לים, ואז אפשר לאמת את האמירה "כל הנחלים זורמים לים". מי הנחל צובעים את הנוף בכחול טורקיז, ומפתיעים כשמגלים אותם. בתחילה לא מאמינים שאנו בארץ ישראל, ודאי לא בדרום. איננו מצפים למצוא נחל זורם בנופי דרום הארץ. והינה הפתעה, מים בנחל.

שיתוף קטן: לפני כמה שנים, עם ילדיי ועם משפחת חברים, בנינו רפסודה ממשטחי אריזה וג'ריקנים ריקים של 18 ליטר, והשטנו אותה לאורך כקילומטר וחצי בנחל. חוויה מרנינה.

בדרככם תפגשו עצי שקמה ועקבות בעלי חיים, ואם תעזו לסטות מעט מהשביל תהיו כבר בליבם של בוסתנים עמוסי פירות: תאנים, גויאבות, שקדים, רימונים, תות שחור וגפנים. בעונות המתאימות ניתן ליהנות משפע הפרי.

נמשיך לסכר שקמה ולמאגר שקמה. ב־1958 בנתה מקורות בשיתוף קרן המטבע העולמית והממשל האמריקני סכר על נחל שקמה. מטרת הסכר הייתה לתפוס את מי השיטפונות, להחדירם לחולות שמדרום לאשקלון, ובכך להעשיר את מי התהום. היה זה מפעל חדשני ושאפתני.

במשך שנים נאספו כאן המים והוחדרו לחולות. יצוין כי מפעל מנשה, המנקז את נחל תנינים ואת נחל עדה, נבנה על אותו רעיון ולאותה מטרה.

השביל עוקף את קיבוץ זיקים וממשיך לדרך נוף נחל שקמה בשמורת כרמיה. הדרך חוצה את כביש 4 בין יד מרדכי לנתיב העשרה, וממשיכה בדרך נוף הבשור הנקראת על שם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון.

בפנייה הראשונה ימינה, מעל נחל שקמה, מתוח גשר, ולידו תחנת רכבת. זוהי תחנת דיר סנד. את הגשר ואת המסילה בנו הטורקים כחלק מהמאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. הבריטים השתמשו בתוואי זה, אך הסיטו אותו לכיוון לוד.

במלחמת העצמאות פוצץ צה"ל את הגשר, ולאחר הקמת המדינה נבנה מחדש. על מסילה זו נסעו רכבות עד אמצע שנות השבעים של המאה ה־20. הרכבות הובילו חיילים לסיני, פועלים מעזה לתל אביב, ציוד וסחורות. אגב, זוהי המסילה שעליה נסע הקטר 70414, מהשיר האלמותי ששר אריק לביא.

מכאן ממשיכה הדרך ומתפתלת, עוברת מתחת לגשר על שם שחר גינוסר (כביש 34 יד מרדכי באר שבע).

גבעות ומשלטים

וכעת, כמו נכנסנו לארץ אחרת: ארץ גבעות כורכר גברעם. גבעות מעוגלות, והדרך עוברת בינות לשדות חקלאיים מעובדים, מטעים ופרדסים. נזכיר כי בחורף השטח שופע מרבדי כלניות.

הדרך עולה ויורדת בהתאם לתוואי הקרקע. הנופים מתחלפים, ואתם מתבקשים להיות ערניים כדי לא לפספס את מערת גברעם.

המערה היא בעצם מחצבה קדומה (בדומה למערות רבות בארץ, דוגמת מערת ניצנה). בתוך המערה עמודי תמך גדולים ויפים וחללים המציתים את הדמיון. מפאת קוצר היריעה לא נספר אגדות ומעשיות המתאימות למערות ולמקומות חשוכים כאלה.

אבל אתם, אל תוותרו על סיפור טוב לילדים ועל קפה חם ומהביל למבוגרים (בבקשה אל תדליקו מדורה בתוך המערה, רק בחוץ).

בהמשך הדרך, השביל עובר קרוב לגדר של קיבוץ גברעם (מי שאצה לו הדרך הביתה יכול לצאת מנקודה זו לכביש 4, ומשם חזרה הביתה). אנו ממשיכים לכיוון גבעה 138.5, משלט חוליקת. בדרך חולפים על פני חרגול לשאיבת נפט משדה חלץ (נפט זורם בחוליקת).

מטיילים בחוף אשקלון

מספרי המשלטים באזור זה, מימי תש"ח, מציינים את הגובה מעל פני הים. על גבעה זו, ועל הגבעות השכנות, התרחשו קרבות עזים וקשים בתש"ח. באחד מהם, זה שהוכרע לבסוף לטובתנו, היה קרב פנים אל פנים שכלל נשיכות ומכות ידיים. קרב זה נמשך שבע שעות, עד עלות השחר.

מול לוחמינו עמדו לוחמים סודנים עזי־נפש. היה זה הקרב האחרון בשורה של קרבות. הכרעה זו פתחה את הדרך לנגב. מכאן המשיכו הלוחמים למבצע יואב.

בשרשרת הקרבות על משלטי חוליקת, היה גם קרב שנמתחה עליו ביקורת נוקבת. שני מפקדים (עוזי נרקיס ומאיר פעיל) סירבו לפקד עליו בהניחם שהוא יסתיים בכישלון. וכך היה.

בקרב זה נהרג דיקי, חברו של המשורר יהודה עמיחי, שהנציח אותו בכתביו. בקרב ההרוגים הרבים בקרבות גבעות חוליקת היה גם צבי גובר, בנם של רבקה ומרדכי גובר מכפר ורבורג, שעזבו את ביתם כדי לעזור לעולים במושבי לכיש. על שמו ועל שם אחיו, שנהרג אף הוא, קרוי המושב כפר אחים.

המיליונר מפריז

הדרך נמשכת על גבעות כורכר, פרדסים, כרמים, מטעים ושדות מעובדים - עד שמגיעים לגבעה ובה בריכת מים גדולה ומבנים חקלאיים. אם תמשיכו עוד קצת ותפנו ימינה בצומת, תראו שלט שעליו כתוב "מצפה נתן".

נתן הוא נתן ילין־מור, ממפקדי הלח"י ומנהלה של חוות מרים שהייתה במקום. את החווה הקים ליאון אליגולשווילי, יהודי צרפתי עשיר שנענה לקריאה של דוד בן־גוריון לרכוש אדמות בנגב ולעבד אותן. בחווה השתמשו בשיטות גידול חדשניות לאותה עת.

אליגולשווילי, שכונה גם "המיליונר מפריז", מוזכר בספרה של לאה אגתר "עיר על הים", המספר על ימי נעוריה של אתגר באפרידר, אשקלון. לאחר זמן מה, עקב מאבקים פנימיים, פורקה החווה, והאדמות נמכרו למשקי האזור המעבדים אותם עד היום.

הדרך נמשכת, והיא לוקחת אותנו סמוך לכביש קריית גת־אשקלון. נראה שהשביל מוליך אותנו לעלות על הכביש דרומית־מערבית לצומת, אך איני ממליץ על כך. המשיכו עם הדרך, התעקלו איתה, צאו לכביש 232, ומשם לצומת גבעתי. כך בטוח יותר.

חוצים את צומת גבעתי, וממשיכים על כביש 232, לכיוון גבעת ארנון, היא משלט 115. גבעת ארנון נקראת על שמו של ארנון יעקב, שנהרג שם ב־1948. הוא הספיק לכתוב להוריו לפני היציאה לקרב, ובמכתבו התנצל על כך שנאלץ להקריב את חייו. מנהג היה להקריא את דבריו המצמררים בטקסי הזיכרון שהיו נערכים במקום.

מתש"ח ועד ימינו

עוד שני קילומטר, ומגיעים לגבעת תום ותומר, גבעת הנצחה לשניים מחללי אסון המסוקים. הגן הוא יוזמה פרטית של יואב קידר, חבר נגבה, ששכל באסון את בנו תומר.

חברו הטוב של תומר - תום כיאתין מנווה שלום - נספה אף הוא באסון המסוקים, ומכאן שם המקום. הגן כולו בנוי על שרידי מחצבת כורכר ישנה, ונערכים בו ערבי שירה בערב יום הזיכרון ובערבי קיץ אחרים (מומלץ לעקוב אחר הפרסומים).

מגבעת תום ותומר הדרך לוקחת אל משלט עיבדיס. משם נגיע לגבעת הגדוד (על כביש 3). הגבעה מנציחה את לוחמי גדוד 53 של גבעתי שנלחמו באזור זה. השביל אינו יורד ישירות לכביש 3, אלא עושה עקיפה ויוצא אל כביש ג'וליס, נגבה. מכאן נמשיך לכביש 3.

בצומת נפנה שמאלה (לכיוון אשקלון), ניכנס לכביש המוליך למחנה עמנואל, ונמשיך עם השילוט למתקן ההתפלה "גרנות". משם הדרך מובילה לגבעה 69, אשר אף היא מספרת את סיפור מלחמת העצמאות וימי תש"ח.

אל סהרה הקטנה

השביל ממשיך לכיוון היישוב ניצן, של מפוני גוש קטיף, עוקף את בית הקברות של ניצנים, ונכנס לפארק החולות. ממשיכים איתו לחורשת האיקליפטוסים, אשר ניטעה בימי המנדט הבריטי. משם, על הדיונות הלבנות והנעימות - בדומה לדיונות של זיקים - אל בריכות מי התהום של ניצנים. מכאן ממשיכה הדרך לחוף ניצנים.

פה מסתיים טיולנו. תִפסו לכם איזו חלקת חול ותיהנו מהשמש, מהים הכחול, מהשמיים התכולים ומהרביצה על החוף.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו