בית יגאל אלון בגינוסר פותח בימים אלה את ההרשמה למחזור השני של "מפגשי האביב" לגמלאים יהודים וערבים, תחת הכותרת "נפגשים, מכירים, יוצרים יחד ומספרים זה לזה".

השראה לדור הצעיר. מפגשים בבית יגאל אלון, צילום: ג'ודי בן עת

במסגרת התוכנית ייפגשו הגמלאים בארבע קבוצות שונות, כשכל אחת מהן תכלול צמד יישובים, יהודי וערבי. אחת הקבוצות תכלול גמלאים מהישובים מגדל ומע'אר בצפון. שלוש הקבוצות הנוספות טרם אוישו סופית, וניתן עוד להירשם.

מפגשי האביב נערכים בבית יגאל אלון בהמשך למסורת שיצר אלון עצמו, החל מ-1954 ועד מותו ב-1980. מדי שנה באביב נהג אלון לקיים מפגש רב משתתפים בחורשת גינוסר של ידידים יהודים וערבים.

ב-2002 חידש בית יגאל אלון את מסורת המפגשים וייחד אותם בתחילה בעיקר לדור הצעיר - תלמידים וסטודנטים - וכן עבור אמנים. המפגשים מתקיימים לאורך כל ימות השנה, והשתתפו בהם עד כה אלפי בני אדם.

לפני שנה הוחלט בבית אלון להרחיב את מסורת המפגשים גם לבני הגיל השלישי, מתוך רצון לכונן היכרות טובה והידברות בין אזרחים ותיקים חרף זיכרונות העבר והמשקעים שנותרו בין הצדדים.

המחזור הראשון זכה להצלחה גדולה, וכלל כמאה אנשים, יהודים וערבים, מארבעה צמדים של ישובים בצפון: שיח' דנון וקיבוץ בית העמק; טובא-זנגרייה וקיבוץ גינוסר; מע'אר ומגדל; וכמאנה וגמלאי המועצה האזורית משגב.

כל קבוצה נפגשה ארבע פעמים בבית אלון, ואחר כך כל צד אירח את השני ביישובו. לבסוף נפגשו כל הקבוצות יחד למפגש מסכם בבית אלון ולשיט משותף על הכינרת.

תוכנית המפגשים, בהדרכת אנשי בית אלון, כללה היכרות קבוצתית, יצירה משותפת של פסיפס אומנותי מיוחד על גלגלי אופניים, ארוחות משותפות שהכינו חברי הקבוצות עצמם, והצגת סיפורו האישי של כל משתתף באמצעות תמונות אישיות שבחר להציג בפני חבריו לקבוצה.

"היה ברור לנו מההתחלה שבניית המפגשים על בסיס יצירתי תביא לחוויה חיובית בין הצדדים", סיפרה ג'ודי בן עת, שהובילה את הקבוצה מבית העמק.

"לא דיברנו פוליטיקה, אבל כן שיתפנו את סיפורינו האחד עם השני. סיפורי העבר שלנו נבעו מהצילומים שהבאנו למפגשים. כל אחד מאיתנו, יהודים כערבים, כשהצילומים שלו הוקרנו על המסך הגדול, סיפר על ילדותו.

"כך התחברנו למציאות של טרום המדינה וימיה הראשונים ולמדנו כולנו להכיר את האחר בלי פחד, כעס או תחושת אשם".

דאוד בדר, שהוביל את גמלאי הישוב שיח' דנון שנפגשו עם אנשי בית העמק, סיפר: "בסופו של דבר אנחנו שכנים, שלושה ק"מ מפרידים בינינו.

"העיקר לא היה הפעילות הספציפית שעשינו, אלא העובדה שעבדנו יד ביד, נסענו יחד, אכלנו ושתינו יחד, כיבדנו את עצמנו יחד. כל צד הביא מביתו ומעצמו, נוצרה רוח מצוינת, והכרנו טוב אחד את השני".

בדר ובן עת מספרים שהקשרים בין הצדדים נמשכים גם כיום, חודשים ארוכים אחרי שתמה הפעילות. "בזמנו יצרתי הרבה 'רעש' סביב המפגשים בדפי הקשר של הקיבוץ ועל לוח המודעות", מוסיפה בן עת, "אני חושבת שזה בהחלט נתן השראה גם לדור הצעיר שלנו".