"דומה הדבר לזוגיות טובה – שהרי אין אויב גדול יותר לזוגיות מאשר בני הזוג עצמם, וניסיון החיים מראה לנו שככל שבני הזוג מתראים פחות כך משתפרת להפליא הזוגיות שלהם. עד כדי כך שניתן לומר שהזוגיות הטובה ביותר שוררת בין בני זוג שעדיין לא נפגשו".

קיבוצניק בנשמה. בן-עמר, צילום: טלי רון אלכסנדר

זוהי רק אחת הרפליקות, מיני רבות, שמועלות בידי הדי בן-עמר מיד חנה במופע סטנדאפ שהחליט לכתוב ולבצע לראשונה בגיל 65.

כ-100 בני אדם, מחציתם חברי ותושבי יד חנה, ואחרים חבריו לפייסבוק, שנחשפו לחומרים האישיים והקיבוציים שכתב, צפו באיש ואף פרצו לא אחת בצחוק אדיר לשמע הבדיחות. כעת הוא מציע לקיבוצים את המופע ששמו טרם נקבע בחינם. רק מהמקומות המרוחקים יותר יבקש כיסוי הוצאות נסיעה סמלי.

"קיבוץ הוא ההמצאה החברתית הגדולה ביותר של התרבות האנושית", מספר בן-עמר לצופיו במופע, "אבל יש רק בעיה אחת – חיים בו בני אדם. קיבוצניקים, מן הסתם. אלמלא בעיה קטנה זו יכולים היו הקיבוצים להיות גן עדן עלי אדמות, אבל משהתמלאו בחברי קיבוץ נעשו לגיהינום קטן".

בן-עמר מתפרנס בימים אלו, שנתיים לפני היציאה לגיל הפנסיה, מעבודות שיפוצים. אין לו כוונה לנוח ולעשות לביתו, וראשו כבר קודח מרעיונות לספר חדש, נוסף על השניים שהוציא. הוא גם מתכנן מופע נוסף שיתמקד פחות בסיפורו האישי, ויותר בסיפורי קיבוץ.

ב-1997 פרסם את ספרו "בשם שמיים", המתאר את הליך ההתחרדות וההדתה של המדינה דרך סיפורה של משפחה בקיבוץ. לספר היה פוטנציאל להפוך להצלחה, אלמלא יצא באותו חודש ממש הספר "חמורו של משיח", שתוכנו היה דומה והפך לשיחת היום.

חייו של הדי בן-עמר, שכיהן במשך 12 שנים כמנהל הכלכלי של שישה קיבוצים וגם של קיבוצו שלו בעיתות משבר ובמעבר משיתופי למתחדש, לא היו שגרתיים ונינוחים אף פעם.

הוא נולד ברמת גן ולמד בבית הספר בליך, ריכז את שבט צופי הרצליה פיתוח ובמקביל הדריך חבורות רחוב בשכונת התקווה בשנות ה-70 – הדרכה שבמהלכה יזם פרויקט חדשני לנערי רפול. אחר כך עבר לעבוד בגידולי שדה בעירום, כך טען, בקיבוץ יד חנה שבו הוא חבר.

הוא בנה במו ידיו במשך שנתיים את ביתו בקיבוץ. כשסיים הפך לקבלן בניין במשך שנים, מונה לאחראי איזור התעשייה של יד חנה בסוף שנות ה-90, אז גם פרסם רומן פוליטי בשם "בשם שמיים" (הוצאת עם עובד).

עם קריסת הקיבוץ מונה למרכז המשק ולמזכיר, וניהל את הקיבוץ במשך ארבע שנים וחצי שבסיומן הקים חברה פרטית לשירותי ניהול.

ספרו "הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר" מגוללת את סיפורו האמיתי והמדומיין כאחד, דרך תיאור שלו עצמו כמי שיושב בתוך גופו ומביט החוצה כשהוא מנסה להבין מה הוא עושה בחייו באמצעות הגוף הזה ולשם מה החיים האלה בכלל.

חייו המשפחתיים, שכוללים חמישה ילדים ושלושה נכדים, לא היו תמיד קלים אבל הוא מאמין שלצחוק היא הפעולה האנושית ההגיונית היחידה אחרי אכילה, שינה והליכה לשירותים.

איך נולד מופע הסטנדאפ שלך בגיל שבו אבות וסבים כמותך מתמסרים למשפחה ולרופאים?

"ב-2005 התקיימה פגישת מחזור של החבר'ה שלי מתיכון בליך. ידעו שאני כותב סיפורים קצרים ופנו אליי כדי שאחבר ברכה לאירוע. כנראה חשבו שאכתוב חרוזים  כמו במסיבת סיום של י"ב, אבל חשבתי אחרת וכתבתי קטע של 20 דקות על מה שעברתי מאז ועד היום.

"אנשים היו על הרצפה מרוב צחוק, וגם פרסמו על המפגש שהשכבתי את הקהל בהופעה שלא מהעולם הזה. אמרתי לעצמי שאני רוצה יותר והתחלתי לעבוד על המופע הזה. כל הקטעים לקוחים מדברים שפרסמתי בפייסבוק".

ואז התקיים המופע שהצליח מעל המשוער.

"היתה הצלחה גדולה שנתנה לי דחיפה להופיע עם הערב הזה בקיבוצים רבים. רק בשביל שהקהל יצחק ואני איהנה מזה. אני לא מבקש כסף, גם הראיון הזה לא נועד ליחצ"נות ולשיווק. באופי שלי אני סוציאליסט, וכך גם הייתי כשהעברתי קיבוצים משיתופיות להפרטה. אני שונא קפיטליזם ונשארתי למרות השינויים קיבוצניק בנשמה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו