האסון בנחל צפית שפקד את ישראל מחייב אותנו, הקיבוצים, כמערכות קהילתיות בכלל וכמערכות חינוכיות בפרט, למספר שאלות נוקבות: אילו כלים יש לנו, לצוותי חינוך ולמנהלים, להבטיח שדבר כזה לא יקרה גם אצלנו?

האם להכניס הכל תחת הרגולציה? חיפושים בנחל צפית, צילום: הרצל יוסף

האם יש לנו תרבות ארגונית ומערכת שתמנע דבר דומה בחצרנו, או שאנו מסתפקים בכיסוי ביטוחי למקרה שיתרחש? האם השיח שהתעצב מאז יום חמישי  בדמות חיפוש האשמה על חוסר הרגולציה רלוונטי?

האם ניתן לדרוש שכל פעילות באשר היא תיכנס תחת רגולציה של משרד החינוך או משרד התיירות? האם יהיה נכון לדרוש מחר בבוקר גם מכל משפחה שיוצאת לטיול, או מכל קבוצת חברים, מדריך עם תו תקן של משרד התיירות? מהנדס בטיחות בכל ערב תרבות בקיבוץ?

אם המטרה העיקרית היא בטיחות, אז הכי טוב לא לעשות, כי הכי בטוח זה להימנע. אך אנו עושים וכל שעושה פעילות חייב לשאול את עצמו מי הגורם שצריך לבנות את ניהול הסיכונים? מי צריך לראות שהפעילות מותאמת?

כיצד יוצרים תרבות שתאפשר ללמוד מטעויות קטנות ולמנוע טעויות גדולות?  תרבות שלא תסתפק בכך שמישהו חתם על אישור, אלא תעודד את מי שמנהל את הפעילות לוודא כל הזמן ולעשות ככל יכולתו לשיפור. לראות את רידוד רמת הסיכון בפעילות חלק בלתי נפרד מהצלחתו של האחראי.

אנו חייבים לפתח תרבות של בטיחות מאפשרת, כזאת שבנויה על מוטיבציה פנימית של יוזם הפעילות להבטיח שחלק מהצלחתו זו הידיעה כי הפעילות נמצאת ברמת סיכונים קבילה.

בימים האחרונים נשמעים קולות מאשימים על החוסר בחוק ברור, בהנחיות כתובות. האם זה תחליף לניהול הסיכונים בשטח על ידי מוביל הפעילות שיודע מה הוא רוצה להשיג, ומה האמצעים השונים שעומדים לרשותו? וגם אם נלך על ההנחה שיכתבו תקנות, האם די בהן?

האם לא יהיה בהן כדי לשתק את המערכת? אז התקנות יתייחסו לחינוך ואולי אף יורחבו לתרבות ולקהילה, אך האם האסון הבא יחכה בפתחנו בגיל השלישי?

מותם של תשע צעירות וצעיר מכביד ונוראי, המשא כבד עוד יותר כשמדובר בפעילות של מוסד חינוכי.

ברגע הראשון אתה רוצה להגיד שצריך לבטל את כל הפעילויות מהסוג הזה, אולי אפילו את מוסד המכינות, אך אני חושב שלגורמים שעסוקים בעשייה בכלל, ובתחום החינוך בפרט, יש כאן אתגר אדיר.

לאורך שנים נהפך חוזר מנכ"ל של משרד החינוך לנורמה אליה אמורים להתייחס כולם. חוזר מנכ"ל הוא רחב ומקיף, אך מיועד לבתי ספר ולגנים.

בואו נשפוך גם קצת אור על חדר המצב של משרד החינוך - כבודו במקומו מונח, אך הוא לא תחליף לשיקול דעת של מנהל, מדריך, רכז בשטח. חשוב לדעת שחדר המצב נועד לתת שירות רק למוסדות חינוכיים עם סמל מוסד ומסרב לתת מידע, או הנחיות, לכל גורם אחר. דבר שיוצר מציאות מאד אפורה.

המערכת הקיבוצית הקהילתית בכלל, ומערכת החינוך בפרט, חייבת לקחת את גורלן בידן ולהתחיל לבנות מערכת ניהול סיכונים פרו-אקטיבית המבוססת על הערכים הייחודים שלנו כקהילות ומובלת בידי אנשי החינוך שלנו.

אל לנו להסתפק בנהלים או בפיקוח כזה או אחר. המדריך של כיתה ג' יודע יותר טוב מכל מנהל בטיחות חיצוני כיצד לוודא שהמדורה תהיה בטוחה, אם רק נשאל אותו וניתן לו את הכלים ליישם.

במהותו אותו מדריך שונה מהמורים לתנ"ך של אותו ילד בבית הספר, שביחס אליו נכתב חוזר המנכ"ל. כל איש צוות חינוכי מחויב לשלומם של כלל הילדים בכל רגע נתון בפעילות, בגן, במרחב או במועדון.

המחויבות שלנו היא לבנות תהליך משותף שיהווה מקור השראה בתוך כל קיבוץ וקיבוץ ויספק מענה מהותי לצוות החינוכי, למנהל, להורים ולרצון של כולנו ליצור פעילות ייחודית ובטוחה.