הגיליון החגיגי של ידיעות הקיבוץ ליום העצמאות הוקדש כולו להרהורים של כמה ממנהיגי התנועה, וגם של בעלי תפקידים ושל הוגים חברתיים, בשאלת מקומו של הקיבוץ בישראל בת ה־70, ומה נחוץ לעשות כדי להגדיל את כוחנו ואת השפעתנו בחברה הישראלית, שלא נהיה כדקל שפל צמרת של רחל, זה שנפל בסופה האחרונה.

יכולת להתמודד עם איום חיצוני או פנימי. צילום המחשה: שאטרסטוק

כמעט כולם ציינו יזמות חברתית ופוליטית, קריאה לחברים לקום מהכורסה, לצאת מאזור הנוחות הפרטי - הדשא, הדירה והמשפחה - ולפעול כלפי חוץ באופנים שונים.

יציאה מאזור הנוחות הפרטי שלנו דורשת תעצומות נפש (אם כי אפשר גם במילים פחות בומבסטיות) וגם אומץ.

בהגדרה רחבה, אני כולל באומץ גם פעילות עקבית למען הפליטים (המהגרים, המסתננים - תלוי בעמדתכם הפוליטית), כפי שעושים אבי עופר וחבריו - הן עמידה עם שלטים בהפגנות של מוצאי שבת בפתח תקווה, ברוטשילד ובפריפריה; הן סיוע בהסעת חולים מעזה לבתי החולים שלנו; הן פעילות חינוכית עם נוער באזורי "הפריפריה החברתית".

לא פעם פעולות אלה הן בניגוד למדיניות הרשמית או לדעת הרוב, וכאן ראוי לצטט את הסופר האנגלי א"מ פורסטר: "אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד בארצי" (ובניסוח ידוע אחר של סמואל ג'ונסון - "הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל").

אז הבה נאמר משהו על אומץ. זוהי היכולת והנכונות להתמודד עם פחד, כאב, סכנה או איום - חיצוני או פנימי. יש אומץ פיזי, בעיקר בשדה הקרב (המילה הלועזית נגזרת מהמונח הלטיני לגבר - "ויר"), ויש אומץ חברתי או מוסרי הבא לביטוי בדוגמאות שהבאתי.

יש אומץ המשלב את שניהם, למשל יציאה במשלחת למאבק באיידס או בנגיף האבולה באפריקה (אייל רייך, שנסע לגינאה במשלחת כזו, סיפר שהם לא פחדו מהמחלה אלא יותר מהכפריים הזועמים, שטופי האמונות הטפלות והפחד מהקדמה, שאפילו רצחו כמה מחבריו).

במדינות רבות יש אפילו חוקים המחייבים אומץ חברתי או אזרחי: לדווח על התעללות בחסר ישע או על פשע המתבצע מול עיניך, או החובה לנסות למנוע או לסייע לנפגע הפשע.

הכרתי בחור, גדל־גוף וקשוח לכאורה, שבצעירותו פחד אפילו ללכת לסרט, שמא יהיו שם סצנות מפחידות או סוף רע. מעניין איך היה הוא עומד בדרישות חוק כזה, אילו נדרש.

ד"ר אורי נילי פרסם לפני שנים מספר (ב־Neuron) מחקר העוסק בניסיון לזהות את הפעילות המוחית הקשורה לאומץ ולפחד. הניסוי נערך על אחד הפחדים הקמאיים ביותר - החשש מנחשים (פה אני נחשב גיבור ממש. בנעוריי היה לי נחש חי במגירה שתפקד במשך יומיים כסימנייה למחברת הלימוד).

המשימה בניסוי היתה לקרב בהדרגה נחש (אומנם לא ארסי) לראש, ונמדדה המוליכות החשמלית של העור - סימן ידוע לפחד.

נמצא שאצל אלה שהתגברו על הפחד נרשמה פעילות מוגברת באזור הקדמי של המוח, אולם כשניצח הפחד נרשמה ירידה בפעילות שם, בצד עלייה באזור האמיגדלה, זה שתפקידו אזהרות אינסטינקטיביות. אצל מי שאינו פוחד מנחשים לא נרשמו כמעט הבדלים.

ד"ר נילי ציין שיש להבחין כמובן בין חוסר פחד לבין האומץ לבצע משהו למרות הפחד, וכן שהבנת ההיבט הנוירולוגי לא תסייע לנו בהתגברות על הפחד. המסקנה שלי שונה במקצת. אם הפחד הוא תופעה נוירולוגית, יימצאו ודאי התרופות שיוכלו לטפל בה, ויהיו לנו בקרוב גיבורים לפי מרשם.

האנושות פיתחה דרכים רבות להתגברות על פחד, דרך יצירת אמצעי הגנה פיזיים (מקסדה ועד קונדום) ופנייה לצד הרציונלי שלנו כדי לשכנע שהם באמת יעילים, ועד הכנסה למצבי פחד הדרגתיים כדי ללמוד ולתרגל התמודדות עימם (פחד מטיסה למשל).

בתרבות הפוסט־מודרנית אדם יכול לקבל תגובות נוסח "איזה אמיץ אתה" על כל שינוי בלתי צפוי: הבעת דעה חריגה, יציאה לטיול אתגרי, או אפילו שינוי תסרוקת או עשיית כתובת קעקע.

האם איבדנו פרופורציות? גרמנו לזילות של האומץ? לאו דווקא. התואר "אמיץ" מתייחס בסיטואציות אלה ליציאה מאזור הנוחות, לנכונות לפנות אל הבלתי נודע, אל החדש ואל המקובל פחות. זה בדיוק מה שהתכוונו אליו כותבי הטורים בניסיונם להעיר את הקיבוצניקים החדשים והישנים.

שאלה אחרונה: האם הדרישה הזאת, לצאת מהקופסה או מהכורסה, נכון שתהיה מופנית בעיקר לצעירים? מקובל לחשוב שלצעיר יש יותר נכונות להעז, להסתכן, אבל אולי זה מפני שחסר לו ניסיון חיים? שחסרה המתינות הנקנית עם הגיל?

"אני מעדיף לרסן סוסים דוהרים מאשר להאיץ בנרפים", אמר מצביא אחד. זו המלצה גם להנהגת התנועה ולהנהגות הקיבוצים. עכשיו נותר רק לאתר את הסוסים הללו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו