תמיד הייתי מאלה שלא סובלים חיות, בייחוד לא עם זנב. אם לדייק ברזולוציות, כשציוותו אותי להאכיל את העכברים במשק החי (משקחי, במילה אחת, ככה קראו לו אצלנו), זה היה מפחיד כמעט יותר מלעבור בחושך ליד המכבסה.

אני באמת-באמת אוהבת אותו. עם טופי, צילום: אלבום משפחתי

הייתי ממלאה את הכוס בתערובת, ומרימה בזהירות רבה את מכסה הרשת הממוסגרת בעץ, שתפקידה היה לכסות את האקווריום כך שכל המפחידים האלה לא יוכלו לברוח, וחלילה לקפוץ ישר עליי.

בשיא המהירות הייתי שופכת פנימה את התערובת, ומיד סוגרת בטריקה את המכסה ומסדירה נשימה. על למלא להם מים כמובן שלא היה מה לדבר. שיסתדרו. אני בחיים, אבל בחיים, לא אכניס את היד שלי אל גוב העכברים הזה.

מדי פעם בפעם היה מישהו מהמבוגרים בסביבה חושב שכנראה יהיה נכון לחבר אותי לבעל חיים כזה או אחר, אולי אחד שנתפס כידידותי יותר. כך, כשהגיע סייח חדש למשק החי, משום מה זכיתי אני לקבל בעלות משנה עליו. מה שנקרא, הסייח הוא של שני. לימים רק אלוהים הבין איך כל הדבר הזה קרה.

אני זוכרת גאווה גדולה. אני זוכרת קופסה ענקית של קוביות סוכר שסבא יעקב קנה לי במיוחד כדי לפנק את גולן, הסייח הפרטי שלי (בראייה לאחור, נתתי לו שם של ערס, אז לא פלא שהתקשיתי להתחבר אליו).

אני זוכרת שאת קופסת קוביות הסוכר שמרתי במגירה שלי בכיתה, וכשהייתי חוזרת מההפסקות היו הבנים סוגרים בטריקה את המגירה שלי, נשענים עליה בטבעיות ומזמזמים שיר קליל, ורק שלא תשימי לב לקוביית הסוכר בפה שלנו. ובעיקר אני זוכרת איך ניסיתי בכל ליבי לאהוב אותו, את גולן. לא קרה.

איפשהו בילדותי המוקדמת למדה אמא שלי קורס בספרות ילדים באוניברסיטה שעל ההר הכחול. היא הביאה משם חוברת כרוכה שהכילה סיפורי ילדים מעמים שונים ומארצות רחוקות, ויום אחד היא גם הביאה איתה גור.

גורי נולד בקיבוץ יזרעאל, וגליה, שלמדה עם אמא שלי, מצאה פתרון טוב לאחד הגורים מההמלטה האחרונה אצלה בבית. דוֹדי, שאוהבת את כולם והכי את הקטנים והחלשים, נתנה לו מיד ללקק לה את כל הפנים. אני גם פחדתי וגם קצת נגעלתי.

גורי היה קוקר ספנייל שחור. אבא שלי קרא לו "האידיוט" ("האידיוט קיבל אוכל?"), וכל הקיבוץ קרא לו הכלב המופרע של משפחת אגוזי. אלו היו הימים של טרום עידן הטלפונים בבתים; ימים שבהם עבר סדרן העבודה בכל ערב רכוב על אופניים בקיבוץ, וניסה לפתור את הבעיות של מחר.

באמצע ארוחת הערב, כשהיה גורי מוציא את הגרון בנביחות בחוץ, ידענו שבעוד רגע תישמע דפיקה בדלת ואבא או אמא יתבקשו לעשות מחר הקמה בבית הילדים.

איכשהו יצא שאהבתי אותו אהבת נפש. הוא לא הפחיד אותי, הוא היה כמו אח קטן. אבל תמיד הפחידו אותי המפגשים שלו עם זכרי השכונה. מוקי ורץ, אמיץ והדוברמן של המתנדבים.

למפגשים הללו נלוו תמיד גרגורים ונהמות שהלכו וגברו. והיה הטיול ההוא, של כל ילדי הקיבוץ למחצבה. שם קרע אמיץ, הבוקסר הגיבור על חלשים, את גורי שלנו לגזרים. בבית חבשה אותו אמא, ואני זוכרת עד היום את הבשר החשוף שלו, שכאב לי בתוך הלב.

את גורי אהבתי. את אמיץ שנאתי. מהדוברמן של המתנדבים, שרדף אחריי פעם כשעברתי לידם על אופניים, פחדתי פחד מוות. אם כן, יחסים מורכבים היו לי תמיד עם כלבים, ועם חיות בכלל, ולפתע מצאתי את עצמי נשואה למשפחה שמחשיבה כלבים הרבה יותר מבני אדם. מהכלבים של הגיסים שלי הייתי צריכה פתאום לבקש בנימוס שיזוזו מהספה כי גם אני רוצה לשבת.

עם השנים מיצבתי את מעמדי במשפחה, וכיום אוי לו לכלב שיעלה על הספה שלי. אבל יום אחד, לפני 14 שנה, הגיעה אלינו נטשה למשמורת של שלושה חודשים, שמפה לשם הפכו ל־13 שנה. אחריה הגיעו בולי ופיפא, לילי והשנייה, כלבים וחתולים. הם הגיעו והגיעו, ואנחנו נתנו להם, לכולם, בית.

לפני שנה, בשׂיבה טובה ובעצב גדול, נפרדה מאיתנו נטשה, ומאז ידענו שהכלב הבא יגיע. וגם ידענו שאנחנו לא צריכים לחפש אותו, הוא כבר ימצא אותנו.

וטופי הגיע לפני שבועיים. נטוש, פצוע קשה, רזה ומוזנח, אבל כשראינו את העיניים הטובות שלו ואת הצבע החום, המוכר כל כך מנטשה, ראינו אותו וידענו שלמרות המצב הנורא שלו, זה בדיוק, אבל בדיוק, הכלב שחיכינו לו.

ולא שאנחנו מצילים אותו, זה הוא שהגיע אלינו, כי חיכינו לו. אני אפילו קצת חושבת שנטשה שלחה אותו אלינו. מי יודע? אני רק יודעת שבלי להתכוון, וכמעט בלי להכיר, אני באמת־באמת אוהבת אותו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו