למעט הרפתקה תל־אביבית קצרה, חמישים שנה אני קיבוצניק. נולדתי בקיבוץ, הייתי שותף להקמת קיבוץ, התנדבתי לשנת שירות בקיבוץ, ואפילו גרתי שבע שנים כתושב בקיבוץ.

אין סימן לאידאל אנושי חדש. הפגנת מבקשי מקלט, צילום: אלכס קולומויסקי

אבל האם כל אלה גורמים לך לחוש "חלק מהתנועה הקיבוצית"? לא ממש. ובכל זאת, סחבק שותף כיום בפורום הקיבוצי למען מבקשי המקלט מאפריקה.

ההתארגנות החשובה הזאת מנסה לסייע לאנשים שרובם ראויים להכרה כפליטים נרדפים, מתוך תקווה שבעתיד נוכל להביט במראה ולומר ששמרנו על צלמם ועל צלמנו, בעיצומו של משבר מוסרי חריף.

יכולתם של החברים להתעורר, ונכונותה של התנועה להתגייס למהלך ההיסטורי הזה, מעידות שאולי, למרות הכל, ישנן כמה סיבות טובות לכך אנחנו יחד.

כי באמת, לא לגמרי ברור מה הקשר בין חבר קיבוץ שיתופי בערבה הדרומית לבין תושבת "הכפר היווני" - ההרחבה הקהילתית של מעין ברוך. היא עובדת כמנהלת בפארק התעשייה תל חי, ומעולם לא חוותה תקציב אישי וגיוס במלונים; ודאי שלא ארגנה ערב שירי אלתרמן, או כל פעילות תרבותניקית גנרית דומה.

קחו למשל את פרופ' אמנון שפירא מטירת צבי. הוא מחבב ומעריך את הקיבוץ שלנו, סמר, משום שהוא מזהה באנרכיזם יסודות יהודיים מובהקים (נניח לרגע שאנו ראויים לתארים הללו).

אלא שבה בעת תומך אמנון בהתנחלויות, ותוקף בחריפות את הלאומיות הפלסטינית בארץ ישראל; זאת בעוד שהח"מ סבור שעלינו לתקן את המעוות ולאפשר לאחינו הערבים לשקם את קוממיותם המרוסקת.

לא ייפלא אפוא שהתנועה הקיבוצית מצטיירת בדור האחרון כארגון רופף העסוק בעיקר בהישרדות מול שלטון מתנכר; חברי הכנסת הבודדים שלנו נתפסים בסופו של דבר כשתדלנים המייצגים אינטרסים כלכליים של קבוצה חברתית קטנה ופריווילגית.

איני מזלזל חלילה במאמץ לאפשר לקהילות שלנו להתאושש מהמשברים הפנימיים והחיצוניים, כדי לשוב אל דרך הצמיחה וההתפתחות. עם זאת, אם אין לנו מטרות רוחניות, מוסריות או פוליטיות, למה לנו כל העניין הזה?

אז איזה חזון עשוי להיות לתנועה הקיבוצית מאה שנים לאחר ייסודה? הרי עד שנות השמונים עוד האמנו שכולם צריכים לחיות כמונו, ולפתע התברר שאפילו אנחנו איננו מעוניינים בדרך הקולקטיביסטית. האם כעת, כשהשתחררנו סוף־סוף מהנוקשות המדכדכת ההיא, יש לנו חשק לחזור לאידאולוגיה?

ובכן, חברות, ההצעה שלי היא להשיב על שאלה זו בחיוב נמרץ. כי בסופו של דבר, כאשר ישכך הבולמוס החומרני, נצטרך לשאול את עצמנו מה בעצם אנחנו עושים פה, ומה אנו משאירים לילדינו.

הנה רשימה חלקית: מדינה דו־לאומית שבה רק היהודים נהנים מזכויות אזרח ושגשוג; כיבוש ברוטלי המזין אלימות אין־סופית; פערים חברתיים מפלצתיים ("אבל עני תמיד נשאר עני"); אפליית נשים מעוגנת בחוק;

אובססיה קורבנית המעצבת את הנוער היהודי־ישראלי בכבשניהם של מחנות ההשמדה ("רק על עצמי לרחם ידעתי"); גל פליטים עולמי בסדר גודל של מלחמת העולם השנייה;

משבר סביבתי המדרדר את המערכות האקולוגיות אל סף קריסה. ועוד לא דיברנו על ניצול בעלי החיים בתעשיית הבשר־חלב־ביצים המחרידה, שהתנועה הקיבוצית היא אחד השחקנים המרכזיים בה. מה יש להגיד, קשה להיגמל.

בעשורים הקרובים ייאלצו תושבי ישראל והעולם לייצר שיווי משקל ראוי יותר בין בני האדם, ובינם לבין כדור הארץ. נכון, אין בינתיים שום סימן לאידאל אנושי חדש, מאחד, מעניק תקווה, מעורר השראה.

בקפה של שחרית בחדר האוכל של שנות השבעים קיבלת מהפולנים הזקנים את התחושה שבני הקיבוץ רדודים רוחנית, מרוכזים במישמוש עצמי ובהשתמטות מאחריות. גם כיום אנחנו מביטים על הבאים אחרינו במבט אלכסוני, מבטל.

כן, אנחנו מאמינים באבולוציה, אבל רק עד שהדברים מגיעים לדור הצעיר. זה בוודאי ייקח קצת זמן, חברים, אבל העתיד בוא יבוא. הבה נהיה חלק ממנו.