בחלומי אני רואה דוח דמוגרפי על הקיבוצים, המראה כי חמישים אחוזים מתפקידי הניהול וההנהלה מאוישים בידי נשים: יו"ר קיבוץ, מנהלת עסקים, מנהלת מפעל, יו"ר דירקטוריון, הנהלה כלכלית, הנהלת קהילה וכולי.

הנשים הודרו גם מתחום ההגנה, וגם ממוקדי קבלת ההחלטות. הקומונה החדרתית לדגניה, צילום: ארכיון דגניה

בגנים ובבתי הספר חצי מהצוות הם גברים. הזדמנויות התעסוקה פתוחות לכל באופן שווה, ואין פערי שכר בין חברים לחברות באותו תפקיד.

אנחנו תופסים את החברה הקיבוצית כבעלת שוויון מגדרי, מאחר שהקיבוצים שלחו את הנשים לעבוד וחילקו תקציב שוויוני. הדבר שיחרר אותן מהתלות הכלכלית בהורים או בבעל.

הקיבוץ שיחרר אותן גם מעול הטיפול בילדי המשפחה ובזקניה, מכביסה ומבישול, בכך שהעביר את הטיפול בנושאים אלו לקיבוץ. אך עדיין, היו אלה החברות שחויבו לעבוד בענפי השירות האלה.

הקבוצה החדרתית שהקימה את דגניה היתה מורכבת משמונה גברים ומשתי נשים - מרים אוסטרובסקי (ברץ) ושרה מלכין - שהוזמנו להיות מבשלות, כובסות ומנקות.

זאת למרות שהן הגיעו לארץ חדורות אותה אידאולוגיה סוציאליסטית כמו הגברים, ורצו לממש אותה בעבודה בחקלאות, דבר שהגברים לא הסכימו לו. בעקבות זאת עזבה שרה מלכין לחוות הפועלות בכנרת, ואילו מרים אוסטרובסקי נשארה והקימה ענפי חקלאות - רפת, לול וגן ירק - עבור נשות הקיבוץ.

הנשים הודרו גם מתחום ההגנה על הקיבוץ וממוקדי קבלת ההחלטות. הן לא הורשו לרכוש השכלה גבוהה, אלא בתחומים הקשורים לענפי השירות שבהם הן עבדו.

משהבחינו בבעיה ב־1930, הוחלט בקיבוץ המאוחד לטפל בהיעדר חברות מהזירה הציבורית, ונקבע שבכל מוסדות הקיבוץ יהיו לפחות שליש מהחברים נשים.

ב־1967 החליטה מועצת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר להוסיף לתקנון הגנרי של קיבוצי התנועה סעיף הקובע כי אחת ממטרות הקיבוץ היא "לקדם את חברות הקיבוץ לשם השגת שוויון בפועל ביצירה המשקית והחברתית, בחינוך ובפעילות ציבורית ותנועתית" (תקנות האגודה, 1970).

ובכל זאת, בשנות השבעים והשמונים נתקלנו בתופעות כמו חיוב האמהות הצעירות (ולא האבות) שלא עבדו בחינוך, לתת תורנות של שנה או שנתיים במערכת החינוך.

בראשית שנות ה־2000 תפסו השינויים בקיבוצים בעיקר את הנשים לא מוכנות. רובן עבדו בעיקר בענפי השירות, שהשכר בהם תומחר בתעריפים נמוכים והכתיב כושר התפרנסות נחות. חלקן נותרו גם ללא מקום עבודה עקב התייעלות בענפי השירות וללא מקצוע.

עם זאת, השינויים בקיבוצים גם עשו לנשים טוב בכך שהם שחררו אותן מהחובה לעבוד בתחומי השירותים, ונפתחו בעבורן אפשרויות חדשות ומגוונות של השכלה ותעסוקה לפי בחירתן וכישוריהן.

בסופו של העשור השני של המאה ה־21 החברות, שהחלו בצעדים קטנים לאייש משרות ניהול בקיבוצים, הן עדיין במיעוט. בתחומי המשק, העסקים והתעשייה - הן כמעט ולא נמצאות. מבחינה ערכית - הקיבוצים שמרו על השאיפה והכוונה לשוויון, אבל מעשית פעלו לפי ההגדרות החברתיות והתרבותיות המוכרות.

בעידן שבו מתעצמים המהלכים להדרה, לצמצום ולדיכוי נשים בציבוריות הישראלית, הגיע הזמן שהקיבוצים ירימו את הדגל ויחילו על עצמם את השינוי תוך כדי מתן דוגמה לכלל החברה בישראל.

בואו נפסיק לדבר על שוויון ערך האדם/חווה ונתחיל לבצע פעולות שישנו את המצב. בכך נציג אלטרנטיבה לחברה טובה יותר, צודקת יותר, שלמה יותר.

איך עושים זאת? הנה כמה דוגמאות למתחילים:

  • מכירים בכך שעדיין קיים אי־שוויון מגדרי.
  • לא מאשימים את הנשים במצב ("הן לא רוצות להתמודד"). האחריות היא של החברה כולה. כשיהיה שינוי - הרבה נשים ירצו.
  • מקבלים החלטות (ומקפידים על יישום, לא כמו ב־1930). למשל, שבכל מוסדות הקיבוץ והתאגידים השונים לא יהיו יותר משישים אחוזים מאחד המינים (בנים, זה כולל את ועדת חינוך).