שרה כהן נולדה ב־1962 בעיירה ששמה כאילו נלקח מסדרת טלוויזיה אמריקנית - סאמרוויל. היא גדלה בפרוורי ניו יורק בברידג'ווטר, בבית יהודי, אבל לא דתי; ספוג תרבות יהודית, אבל לא ידע.

שאבה את הזהות שלה מכמה מקורות. מקבלת את תואר ההסמכה, צילום אוליבייה פיטוסי

האב ג'ין עבד עם הסבתא במסעדה שהיתה עסק משפחתי. האֵם ברברה היתה מורה לספרות אנגלית, וגם סופרת שפרסמה 39 ספרים, אבל את השפה העברית לימדו אותה בנותיה רק כשהגיעה לגיל 50.

את הזהות היהודית שלה שאבה שרה מכמה מקורות: מהקהילה הקונסרבטיבית־מסורתית שבה חיה המשפחה, ומהתנועה המסורתית עצמה, שבני המשפחה, בדומה ליהודים רבים מאוד בארצות הברית בשנים ההן, הזדהו עימה;

מהציונות - אמה של שרה היתה חברה בארגון הדסה ואביה היה פעיל בגיוס כספים למען ישראל; מההיברו סקול, שאליו הלכה בימי שלישי וחמישי לאחר תום הלימודים בבית הספר.

בבית הכנסת שאליו נהגה המשפחה ללכת חוותה כהן על בשרה את המעבר לשוויוניות בין נשים לגברים במרחב הציבורי.

"אחותי הגדולה חוותה בת מצווה 'רגילה', אחותי הקטנה כבר עברה טקס זהה לזה של הבנים, ואילו אני חגגתי בת מצווה בדיוק בתקופת המעבר, אז היה לי אירוע ביניים, משהו באמצע, בין הישן לחדש", היא נזכרת.

הגרעין האחרון

בשנת 1973, בימים שבהם הגיעו הראשונים להקים את קיבוץ קטורה, הגיעה כהן לביקור ראשון בישראל בקיץ שלפני המלחמה. המשפחה שכרה דירה קטנה בירושלים וגרה בה כחודש.

מתי חשבת לראשונה לעלות לישראל?

"הרעיון של מדינה יהודית קסם לי מהרגע הראשון, בין השאר כי החוויה היהודית שלי היתה חוויה של מיעוט. אבל אני לא יודעת אם כבר בגיל 11, כשיצאתי למחנה של יהודה הצעיר, חשבתי על זה ברצינות".

למה יצאת למחנה של יהודה הצעיר ולא למחנה רמה (של התנועה הקונסרבטיבית)?

"ההורים דווקא התכוונו לשלוח אותנו למחנה רמה, אבל אז אפשר היה לצאת למחנה רק אם מתכוונים לשהות בו במשך חודשיים, וההורים שלנו לא רצו שניעדר כל הקיץ, אז אחיותיי ואני יצאנו למחנה של יהודה הצעיר. באיזשהו מקום אני 'מאשימה' את התנועה הקונסרבטיבית על כך שעליתי ארצה דרך יהודה הצעיר והגעתי לקטורה".

מתי הגעת לקטורה?

"כשהייתי בת 16 הגעתי לראשונה לקיבוץ, שהיה אז רק בן חמש, והתאהבתי במקום ובאנשים. הייתי כאן חמישה חודשים מתוך שנה במסגרת year course של יהודה הצעיר; בשאר הזמן הייתי בירושלים ובמושב צלפון. ביליתי כאן תקופה משמעותית - עבדתי בגן הירק עם כל מיני דמויות אגדתיות של קטורה".

שרה וחבריה לשכבה ביהודה הצעיר חזרו לארצות הברית והחלו ללמוד באוניברסיטה, אבל בה בעת שאלו את עצמם איך יוכלו להישאר בקשר זה עם זה ועִם ישראל, איך להגדיר את הקשר הזה, ואיך יוכלו להמשיך את התהליך הלימודי שהחל בזמן שהותם בארץ.

הצעירים הנמרצים יזמו מהלך עצמאי, ויצרו לעצמם תוכנית ייחודית בעזרת תמיכה שהשיגו מהסוכנות, מהתנועה הקיבוצית ומעוד גופים. במסגרת התוכנית הם הגיעו לארץ לתקופה של סמסטר לימודים שהוכר להם לתואר, התגוררו במגדל העמק ולמדו באורנים.

"בעצם, עשינו אז במשך סמסטר אחד בערך את מה שעושים כיום בני נוער בשנת שירות - התנדבנו במגדל העמק, ולמדנו אצל מורים מדהימים, כמו מוקי צור, אהוד לוז ומנחם הרשמן. אני מרגישה שאז לא ממש ידענו להעריך את זה. בתקופה הזאת הקמנו גרעין, והחלטנו לעבור לקטורה".

כמה אנשים היו בגרעין?

"כשעלינו ארצה היינו 11 איש שהגיעו לקטורה, וכיום רק אני נשארתי. החברים בגרעין לא התפזרו מהר כל כך, ומתוך כל הקבוצה שישה התקבלו לחברות בקטורה אבל עזבו עם השנים. למעשה היינו הגרעין האחרון של יהודה הצעיר לקטורה".

אבל בעצם הייתם גרעין מטעם עצמכם.

"ממש כך הרגשנו, כי החלטנו על הגורל שלנו יחד. כשבאנו לקטורה, היה ברור כביכול שזה הקיבוץ של התנועה שלנו - יהודה הצעיר - אבל זה לא היה ברור לנו, ולכן בדקנו עוד מקומות. בסופו של דבר קטורה התאים לנו מבחינה אידיאולוגית - לנו כקבוצה וגם לי אישית.

"קיבוץ קטורה היה חלוצי מאוד בכל הנוגע ליהדות שוויונית, ובבית הכנסת של הקיבוץ הרגשתי בבית. זה היה מקום שהוא לא דתי ולא חילוני, אלא בין לבין, מה שהיה מיוחד מאוד בעיניי, כי הקצוות של חילוני־דתי זרים מאוד ליהדות ארצות הברית, ונראה לי שגם לתפוצות אחרות.

"כשעליתי ארצה, בשנת 1986, היה לי חשוב מאוד שהקול המיוחד והייחודי הזה יתקיים במדינה ויישמע".

איך עברו עלייך השנים הראשונות בקיבוץ?

"כמו רבים אחרים, עבדתי בהתחלה בחקלאות. בשלושים ומשהו השנים שאני כאן, הייתי מזכירת הקיבוץ, עבדתי בתיירות - הייתי חלק מהקבוצה שהקימה את קרן קולות - ולימים גם ניהלתי את קרן קולות.

"לאחרונה החלטתי לעזוב את הענף, אחרי שהבנתי שתיירות לא מתאימה לי; נהניתי מאוד, אבל זה לא בשבילי. אחרי הכהונה השנייה כמזכירת הקיבוץ, הקמתי את העבודה המועדפת בקטורה.

"בקטורה גם הכרתי את ססיל בעלי, ונולדו לנו שלושה ילדים. התחתנו במטע התמרים. לא התחתנו דרך הרבנות, אז בתעודות הזהות אנחנו עדיין רווקים.

"אבל הטקס היה לגמרי יהודי ואפילו הלכתי מאוד. למעשה, כיום הטקס הזה יותר מדי אורתודוקסי בשבילי. את הטקס ניהל הרב לוי לאוור, המחזיק בפרקטיקה אורתודוקסית והיה ראש ישיבת מכון פרדס כשססיל למד שם".

צמרמורת בגוף

השנים חלפו, ושרה המשיכה לעבוד וללמוד. היא סיימה תואר שני ביהדות ובמגדר במכון שכטר, וכל הזמן תחזקה חלום של לימודי רבנות.

"עוד כשסיימתי את התואר הראשון בארצות הברית החלה התנועה להסמיך נשים לרבנות. חשבתי על זה, אבל ידעתי שאני רוצה לעלות לישראל. גם ידעתי שלרבה קונסרבטיבית בארץ לא תהיה עבודה, אז שמתי את החלום בצד".

הרעיון של מדינה יהודית קסם מהרגע הראשון. בימיה הראשונים בקטורה, צילום: אלבום משפחתי

אבל מתברר שחלומות מתגשמים.

"כשהחלטנו להקים בקטורה מסלול של עבודה מועדפת, קיימנו ישיבה בנושא התנועה המסורתית עם המנכ"ל יזהר הס. הישיבה התקיימה בתקופה שבה נאבקו התנועות הליברליות להכרה של המדינה ברבנים לא אורתודוקסיים, ויזהר אמר שהם רוצים שמישהו מקטורה ילך ללמוד רבנות.

"יזהר הפנה את ההצעה ללאה קיימן, שאותה הכיר היטב, אבל היא לא היתה מעוניינת ואמרה שאולי אני ארצה. אומנם כיום ישנה הכרה של המדינה, אבל היא מותנית בכמה גורמים, כמו למשל שהתקצוב לעניין יבוא ממשרד התרבות, וכן שמשרת רבנות כזו תתאפשר רק במועצות אזוריות.

"אגב, לתנועה הרפורמית כבר היו אז כמה רבנים שגרו באזורים כאלה, או נשלחו לשם".

היו התלבטויות?

"היו לי, וגם לקיבוץ. נכנסתי בכל לילה לאתרים של לימודי רבנות, וחשבתי איך אני יכולה - באמצע החיים, כשאני גרה בערבה - ללמוד רבנות. בקטורה באותה תקופה לא ממש ידעו מה לעשות איתי בעניין הזה. היה לנו בית כנסת פעיל ללא רב, פשוט כי לא הורגש צורך.

"נדרשתי לשאלה 'מה זה רב', ולמדתי הרבה. למדתי למשל שלעולים הבאים ארצה דמות הרב היא לרוב מישהו שמנחה תפילה, מנהל את בית הכנסת, או מתפקד כדמות שמייצגת את הקהילה היהודית באזור (אם זה בתפוצות), ולישראלים רב זה מישהו שפוסק הלכה.

"הבנתי שאני לא זה ולא זה. אני פעילה בבית הכנסת, ואני אוהבת שנהוג אצלנו שכל אחד מוביל תפילה, וכל אחד יכול להיות שליח ציבור. אין רק אדם אחד שעושה את זה; זה קיבוצי ושוויוני מאוד, כמו תורנות, גם מבחינה מגדרית וגם מבחינה פרסונלית.

"אני תמיד אומרת שמבחינתי הגוף הסמכותי ביותר בקיבוץ הוא האסיפה הכללית, ואם היתה שאלה הלכתית בקיבוץ, אז האסיפה היתה קובעת, לא רב. אז השאלה הגדולה היתה: מה התפקיד? מתוך כל התובנות, הלימודים והמחשבות אני בונה עכשיו תפקיד של רב בקטורה".

איך חברה בקיבוץ שיתופי עובדת כרבה? מי מממן את הלימודים ואת המשרה?

"המשכורת אמורה להיכנס כבר מתחילת הלימודים במכון שכטר, שאורכים חמש שנים, אבל כיוון שהשנתיים הראשונות ללימודים הן תואר שני שכבר היה לי, נדרשתי רק לשלוש שנים עד להסמכה.

"כדי לקבל את הכסף מהמדינה היינו צריכים לגייס 250 שמות של אנשים, תושבי האזור, שבתעודת הזהות שלהם כתוב שהם גרים בחבל אילות, אנשים השייכים לקהילה ומכירים באיש או באישה המסוימים בתור רב.

"זאת אחת הסיבות שאנשי התנועה פנו אלינו, כי ידעו שאנחנו יכולים לעשות את זה - להשיג 250 שמות של אנשים מעל גיל 18, שבאמת חיים פה, שהם חלק מהקהילה, שיכירו בי כרבה בקהילה".

איך מציינים הסמכה לרבה?

"הטקס התקיים בבית הכנסת של התנועה מורשת אברהם בירושלים. המקום יפה מאוד והאירוע היה מרגש ביותר; עדיין יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה.

"בטקס עצמו היה בעיניי משהו רלוונטי מאוד לאזור המיוחד הזה שאנחנו חיים בו - הייתי צריכה לבחור בשני אנשים שילוו אותי, ורציתי לבחור מישהו שמייצג את הקיבוץ, את ההתיישבות העובדת ואת הערבה - דמות המייצגת את המרכיבים של החיים שלנו פה.

"יכולתי ללכת לכיוון אישי, אבל בחרתי באירי קסל, יו"ר קיבוץ חצרים, שנוסף על היותו מזכ"ל הצופים הוא גם חבר קיבוץ שיתופי בנגב, קשור ליהדות, היה מזכ"ל התנועה הרפורמית, מנהל בית ספר, וגם היה השליח שלי ביהודה הצעיר.

"בצד השני היה לי מישהו שליווה אותי בשנה הראשונה ללימודים ושעשיתי התמחות בבית הכנסת שלו - ג'ף צ'ימט. החיבור של שניהם היה סמלי מאוד בעבורי: מצד אחד קיבוץ שיתופי, מדבר, התיישבות עובדת, ומצד שני הדת והתנועה הקונסרבטיבית.

"בדרשה שנשאתי בטקס דיברתי על מרכז ופריפריה - שני קטבים של רוחניות במסורת היהודית - סיני וציון - על הקשר ביניהם, על כמה חשובים שני הקולות האלה ועל כך שלפעמים בציון שוכחים מסיני, ולהפך".

איך ציינת את האירוע בקיבוץ?

"בקטורה התקיים שבתון, ואליו הזמנתי חברים, משפחה, אנשים ממכון שכטר, מהתנועה הקונסרבטיבית ומהאזור. ארגנתי את האירוע עם עזרה של חברים. הרעיון היה לקיים שבת לימוד. היו תפילות, בשישי בערב שרנו, את הדרשה בשבת בבוקר נתן איתן קופר, סמנכ"ל מכון שכטר שגם היה ביהודה הצעיר ויש לו קשרים עם הקיבוץ.

"היה זה סוף שבוע עם המון תוכן, וזו היתה דרך מדהימה להתחיל את התפקיד החדש".

מה עכשיו?

"עכשיו אני מגבשת את הרעיונות; למשל, אני רוצה מאוד להקים בית מדרש פלורליסטי. התוכנית הראשונה שאני מקווה להריץ תהיה מיועדת לעולים חדשים. אני רוצה לעשות משהו לתושבי האזור. זה עוצמתי מאוד - רב רפורמי ורבה קונסרבטיבית ביחד.

"אבל בעיקר אני מנסה לחשוב איך להשתמש בהזדמנות המדהימה הזאת שקיבלתי להשמיע את הקול, להבין שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי או יהודייה. להשתמש בכך שזה קול שכן שומעים באזור, ואיך להשמיע אותו בשאר המדינה. להזכיר לאנשים שהיהדות היא של כולנו, של כל היהודים, ולא לוותר".