בנעוריי, מחמת מיעוט הילדים והנערים אצלנו, נשלחתי לעשות את שנות לימודי התיכון בקיבוץ רוחמה. היה נהוג שם שביום שלישי הוגשה לחמנייה בארוחת הערב, ולאחר מכן הוקרן סרט באולם המקומי. והינה, ערב אחד הוגשה הלחמנייה ביום שני.

הם רוצים תצלומים, לא שיבה ממש. מפגינים על הגדר עם עזה, צילום: אבי רוקח

באותו ערב התמלא האולם כמובן, והחברים ישבו וציפו בסבלנות לסרט. את התובנות בנוגע להרגלים נרכשים ולקישור ההמוני שאנו עושים בין שני אירועים - העומדים כל אחד לעצמו - נשאיר לפעם אחרת.

אני נזכר באנקדוטה הזאת מפני שצפייה בסרטים בצוותא בקיבוץ היא מנהג שהלך לעולמו מזמן, ובכל זאת התרחש אחד כזה אצלנו לאחרונה, והוא העומד כאן לדיון.

לפני שבועיים צפינו סוף־סוף בסרט "פוקסטרוט". למי שעדיין לא צפה, יש אולי ויכוח על מסריו של הסרט (אגב, מירי צודקת - הוא לא עושה שירות טוב לצה"ל), אבל לא על כך שבצד איכותו הוא סרט מדכא ומדכדך, וקשה ליהנות ממנו.

אני נשארתי בקושי עד הסוף (בכל זאת, פרס אופיר ונציגנו לאוסקר). אבא שלי נשאר בקלות, בדבקות ובהערכה עמוקה. למחרת שאלתי אותו על התרשמותו, ותשובתו הפתיעה אותי: "חשבתי רוב הסרט על הנכד שלי (בני), שבילה את מרבית שירותו הצבאי במחסומים". הופתעתי. הרעיון, ההשוואה הזאת, לא עלו כלל בראשי, ומתברר שגם לא בראשה של רעייתי.

ההסבר שאני מנסה לנסח לעצמי, במועד הזה, הוא שאבי הוא "בוגר השואה", שחווה את המחסומים מצד אחד שלהם כנער יהודי ברומניה, ומצידם השני - דרך נכדו החייל.

חוויה זו, עם האלמנטים הבלתי נמנעים של שליטה, של פחד ושל דילמות מוסריות, חזקה עבורו הרבה יותר מאשר אצלי, שלא עמדתי בשום צד של שום מחסום (למעט בדיקה ביטחונית בשדה התעופה. כן, ארזתי לבד).

הנה עוד פער בין "דור השואה" לדור השני: הפגנות חמאס על הגדר, בדיוק חמישה קילומטר מאיתנו, העלו אצל אבי חשש אמיתי.

מה יקרה אם אלפים מהם ישטפו ויגיעו ליישובים בצד שלנו? זאת בעוד שמבחינתי זהו אקט פוליטי־תעמולתי בלבד מצידם, ללא כל חשש שבאמת יחדרו ליישוב כלשהו. הם רוצים תצלומים, לא שיבה ממש. השאלה מי משנינו צדק אינה רלוונטית.

אבי משתתף זה כמה שנים בפרויקט "זיכרון בסלון", שבו מתארחים ניצולי השואה בבתים פרטיים (לאו דווקא בקיבוץ) ומספרים. אני תוהה ביני לבין עצמי מאין המוטיבציה - האם יותר מצד השומעים, או שמא מצד הניצולים - ומשתאה שוב ושוב על בני נוער המגלים עניין אמיתי בנושא, לא רק מן הפנים ולחוץ.

לא זכור לי שכשהייתי בגילם, כשהקטסטרופה עוד היתה טרייה בהרבה, הפגנתי עניין דומה. אולי מפני שהורינו לא ממש דיברו על כך אלא החזיקו בגישת "לא כלום אתמול, מחר הכל", סיסמת האינטרנציונל שאותו שרו באדיקות.

הדיכאון העולה מתוך "פוקסטרוט" מתערבב אצלי אסוציאטיבית עם צלפי צה"ל מול גדרות הרצועה (בלי לנסות לשפוט. מה תעשה כאשר ירי שאין לך ביטחון באשר להכרחיותו, נועד  כדי לשמור עליך ממש?);

עשן הצמיגים של מפגיני חמאס, שנראה היטב מהגבעה שלנו, מתערבב ב"שרפה בעיירה" של גבירטיג (שוב, אין פה שום ניסיון להשוואה, רק העשן משותף); וניסיונות גירוש מהגרי העבודה מאפריקה נתקל בטיעונים מוסריים נוסח "עם שעבר את השואה אינו יכול....".

ואחרי כל זה צריך לשמוח ביום העצמאות, לשיר הללויה ולברך על מה שהושג ועל מה שיש - ויש הרבה מאוד - במדינה הנמצאת באורח מופלא כלשהו במקום השביעי בעולם במדד האושר.

ואחרי הכל, פוקסטרוט הוא סוג של ריקוד. אז "בואי נרקוד נשכח", כפי שכתב ושר שלמה ארצי, שידליק משואה בטקס השנה, עם או בלי נאום של ראש ממשלתנו, וגם הוא - כמוני - דור שני לניצול השואה מרומניה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו