"הצד הזה", היא אומרת. "זה הצד של התקומה, אותו תמיד כולם רואים, אליו תמיד כולם ניגשים ומניחים זר". הגבות שלה מתכווצות ועל המצח ניכרים פסים של מחשבה, אולי תהייה זו המילה היותר מדויקת, לחוסר ההבנה שלה למה אף אחד לא הולך לצד השני של האנדרטה. "זה הצד של השואה, הרבה אנשים לא שמים אליו לב".

אנחנו שותקים, שלג יורד ואיתו רוח קרה שמצליפה על פנינו. אנדרטה גדולה, מאסיבית, בולטת מכל כיוון אפשרי על רחוב אנילביץ מול המוזיאון היהודי בוורשה. היא הייתה כאן מזמן, גם בסיור שעשיתי בתיכון לפני 30 שנה.

גם אז, כמו קבוצת התלמידים מתיכון במרכז הארץ, הגענו למקום ועשינו בדיוק את אותם הדברים שהם עושים עכשיו. נעצרים. שותקים. גם להם המדריך הסביר על שני צדי האנדרטה וגם להם קר.

צילום: shutterstock

אחר כך הם עושים טקס קצר, שלושה ילדים מקריאים קטעי שירה, אחר כך כולם שרים את התקווה. נער אחד ממש זעק את "להיות עם חופשי בארצנו" והניף את הדגל באוויר.

שתי בנות הניחו זר פרחים על הצד של התקומה. קטפנו מתוכו שלושה טוליפים וחיפשנו מקום להניח בצד של השואה.

"אין שם מדרגות ואין שם משטח נגיש. הצד של השואה הוא פחות נוח", אמרה נערה צעירה ושתינו חייכנו. עוד שנייה, חשבתי, עוד שנייה והם יסיימו את המסע הזה ויתחילו באחר, המסע אל המדים, המסע בשמירה על התקומה הישראלית ועל להיות חופשי בארצנו.

כן, היא צודקת, הצד של השואה פחות נוח ופחות נגיש ופחות קליט ופחות עכיל ואכיל. את התקומה אפשר לראות, בתקומה אפשר להתגאות. בצד של התקומה אפשר לשיר להיות עם חופשי בארצנו, בצד של השואה שרים שרפה אחים שרפה.

איך קמים? איך משתקמים? שאלה שאני תמיד שואלת אנשים שעברו את השואה, אנשים שאיבדו ילדים, הורים או בני זוג במלחמות ישראל. האסון תופס את כל מרחבי הנשימה והחללים של הבטן, הוא פוער את החור הכי גדול, שאותו אי־אפשר לסגור, לעולם.

התקומה, התקומה היא תהליך, היא דרך, היא מסע שמתחיל תמיד בנקודת שפל, בנקודה מכוננת של טראומה, אסון, אובדן לאומי או אישי. שואה כמושג לאסון שכמו האנדרטה, אין אליו מדרגות ואין בו מרחבים אחרים. הוא צפוף ודחוס ואפל ולבד, כל כך לבד.

"גם הצד הזה", אמרה הנערה, "הוא לא בדיוק שמח". שתינו הבטנו על התקומה המקושטת בשלל פרחים. כן, היא שוב צודקת, התקומה אכן לא שמחה. בעורפה היא נשפה ועל גבה תמיד תהיה השואה.

בימים האלה, שבין שואה לזיכרון, ובין שואה לתקומה, השמים תמיד מעוננים ויש בחוץ אווירה קודרת. אולי אלה השירים, או החיים מטקס לטקס, ואולי בעצם הציניות שעוברת למצב המתנה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו