יעקב גוטרמן נולד בשנת 1935 בעיר פלוצק בפולין. "כשהייתי בן ארבע נלקחתי, יחד עם הוריי, לגטו בעיר", הוא מספר. "חיינו שם במשך שנתיים בתנאי מצוקה ועוני. בשנת 1941 גורשנו מהגטו בעיירה, ומצאנו מקום מסתור אצל משפחות פולניות ששולמו להן דמי שתיקה.

"לא מעט נקלעו למצוקה נפשית וכלכלית". גוטרמן, צילום: ריאן

"אבי, שהיה חבר במחתרת הפולנית, נהרג בקרב ביום הראשון למרד גטו ורשה. אמא שלי ניצלה בנס מהפצצה על הבית שבו הסתתרנו. אני עברתי ממשפחה פולנית אחת לאחרת וממקום מסתור אחד למשנהו תחת זהות בדויה.

"בשנת 1943 עברתי יחד עם אמי לוורשה, ובשנה האחרונה של המלחמה עבדתי כרועה פרות בכפר פולני".

לא רבים מבני גוטרמן שרדו את המלחמה. "ממשפחתנו שרדו אמי, שתי האחיות של אבי ובנה של אחת מהן", הוא אומר. "היינו משפחה ענפה של סבים משני הצדדים. לאבי היו שבעה אחים ואחיות, לדודי שבעה אחים ואחיות, ולדוד שלהם חמישה ילדים. כולם נספו בטרבלינקה".

בשנת 1950, כשהיה בן 15, עלה גוטרמן לארץ עם אמו ואביו החורג. "בארץ נישאתי לרותי, וכשהייתי בן 29 היא נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 28. נותרתי עם שני ילדים קטנים, רזי בן הארבע וטל בן ששת החודשים.

"עברתי עם שניהם לקיבוץ העוגן, ונישאתי לאשתי השנייה, אנני, דיילת אוויר ממוצא דני, ונולדו לנו שתי בנות. רזי, בני האהוב, לוחם בסיירת גולני, נפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה.

"לאחר המלחמה הפכתי לאחד ממובילי המחאה נגדה. הפגנתי, פרסמתי מאמרים בעיתונות, כתבתי שירים. אני גם חבר בפורום המשפחות השכולות".

גוטרמן (83) הוא מאייר, צייר, משורר ועורך. הוא מרצה לפני תלמידים על השואה ומשתתף כעד במסעות של בתי ספר בפולין. הוא משמש יו"ר ההנהלה הציבורית של 'מורשת', מרכז לחקר השואה ולהוראתה ע"ש מרדכי אנילביץ'. הוא אייר כ־170 ספרים בארץ ובחו"ל, הוציא ספר שירה וערך ספר שירי מחאה ישראליים נגד המלחמה.

על היחס לניצולי השואה אומר גוטרמן: "אנחנו בנינו את המדינה, תרמנו לה בתחומי התרבות, הביטחון והכלכלה. רבים הצליחו לשקם את חייהם ולהתייצב כלכלית, אבל לא מעטים נקלעו למצוקה נפשית וכלכלית.

"מדובר באומללים שנזקקים לכל טיפת חמלה וחסד, וקשה מנשוא לראות את יחס המדינה כלפיהם. אי אפשר לדבר על זקיפות קומה לאומית כשבפועל ניצולי שואה נאבקים על קיומם, חיים בדוחק ומושפלים".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו