טובת הילדים היא השיקול העיקרי שעמד לנגד עיניהם של ונינה ודמיאן כהן. לפני כעשרה חודשים הם עברו מאשדוד לבית שכור בקיבוץ ניצנים, ובו הם יתגוררו עד שתושלם בניית ביתם בשכונת ההרחבה הדרים.

"תחושה של חלום שהתגשם". משפחת כהן, צילום: אלבום משפחתי

הם התקבלו לחברות בקיבוץ ויצאו מיד לחופשה, שתסתיים בעוד כשנתיים, כשיקבלו לידיהם את מפתחות ביתם. בינתיים בואו נכיר את הילדים, כפי שהאם הגאה ונינה מציגה אותם.

"נועה (9.5), תלמידה בכיתה ד', היא ילדה מתוקה - עדינה, רגישה ויצירתית. ילדה בוגרת הדואגת לכולם, ובעיקר מפנקת את אחיה הקטן.

שני (8), הלומדת בכיתה ג', היא ביישנית, רגישה, עדינה ושובבה, אבל בטוב טעם. איתי (4.5) מתחנך בגן דרור, והוא ילד מדהים. הוא יצירתי ופתוח, ובקיצור - בן זקונים".

"עברנו לקיבוץ בעיקר בגלל הילדים", מציין דמיאן, "ומבחינתם כל הקיבוץ הוא כמו בית. הם ממש מרגישים שזה הבית שלהם, ונהנים מכל רגע שהם נמצאים פה. הילדים נפתחו פה מאוד. יש להם הרבה חברים, והם מרגישים חופשיים מאוד. כיף להם בקיבוץ".

ונינה מספרת ששלושת הילדים עברו תהליך עם עצמם, ובעקבותיו חל בהם שינוי. "החשיפה לקהילה, לחברה, לאנשים ולילדים, די דרבנה אותם להיפתח. יש להם הרבה הזדמנויות להביע את עצמם במקום הזה.

"הם עברו ממצב שבו הייתי לוקחת אותם לבית ספר ולגן באשדוד - לא עלה על דעתי שהם יגיעו בעצמם ללימודים או יטיילו לבדם בשכונה - לעולם אחר, שבו הבנות יוצאות ביחד מהבית והולכות לבית הספר, ולאחר הלימודים מטיילות בקיבוץ עם חברות, רוכבות על אופניים, הולכות לכּׂלבו ומרגישות עצמאיות במרחב הקיבוצי".

הימור שהצליח

ונינה (39) נולדה בבירת ארגנטינה בואנוס איירס. בגיל 18 עלתה לארץ עם משפחתה, שהשתקעה באשדוד. זמן קצר לאחר עלייתה למדה עברית מספר חודשים באולפן מיוחד בעין חרוד מאוחד בשילוב עבודה בענפי הקיבוץ.

היא חזרה לאשדוד ויצאה ללימודים באוניברסיטה. כיום היא עובדת סוציאלית במרכז למניעת אלימות באשדוד. גם דמיאן (40) נולד בבואנוס איירס, עלה לארץ עם הוריו ב־1990 כשהיה בן 13, למד באשדוד והמשיך ללימודים גבוהים. כיום הוא מהנדס מכונות.

ההיכרות ביניהם נעשתה על ידי חברים משותפים, יוצאי דרום אמריקה. בשנים הראשונות לחברותם, וגם לאחר נישואיהם, הם התגוררו בבית שכור במושב כוכב מיכאל, בין קריית גת לאשקלון.

"תמיד חיפשנו את השקט, את הקהילה", מספרת ונינה. "זה משהו שקיים אצלנו כבר הרבה זמן, אבל אחרי שהתחתנו וכבר הייתי בהריון, רצינו להתקרב למשפחה. כיוון שהמשפחה מחולקת בין אשדוד לגן יבנה, ורצינו לקנות בית משלנו, בעצם חזרנו לאשדוד. קנינו שם בית עם גינה, וגידלנו בו את שלושת ילדינו".

אף על פי שגרו בבית צמוד קרקע באזור שקט, חיפשו ונינה ודמיאן משהו אחר לילדיהם ולהם. "היינו בתקופה של חיפוש", מספרת ונינה, "רצינו קיבוץ, רצינו קהילה כפרית, אבל לא רצינו להתרחק מאוד מהמשפחות שלנו. מדי פעם בפעם חיפשתי באינטרנט אם יש קליטה בניצנים.

"ידעתי שזה קרוב לאשדוד ולגן יבנה, ושזה קיבוץ של דרום אמריקאים, וזה נראה לי טוב. לפני שנה וחצי, באחת הפעמים שבדקתי, ראיתי את הפרויקט של שכונת הדרים. שלחתי לדמיאן תצלום של הפרסום באתר, ומיד יצרנו קשר למטרות קליטה.

"אף על פי שזה היה מה שחיפשנו, עדיין היו התלבטויות, בעיקר בשאלה אם המעבר הזה יהיה טוב לילדים. זה היה מבחינתנו הימור, שבסופו של דבר הצליח".

אורח החיים בקיבוץ דומה או שונה מהדימוי שהיה לכם עליו לפני שהגעתם לניצנים?

דמיאן: "אנחנו לא נמצאים פה הרבה זמן, אבל עד עכשיו זה די דומה למה שחשבנו. יש פה הרבה חיי קהילה, וכל אחד יכול לבחור את מידת המעורבות וההשתתפות שלו באירועים".

ונינה: "אני אדם שנוטה לחלום ולעשות אידיאליזציה של כל מיני מצבים בחיים, וגם היו לי הרבה חלומות ומחשבות על הקיבוץ לפני המעבר אליו. האמת היא, להפתעתי, שכל מה שדמיינתי ורציתי, לא רחוק כל כך ממה שאני חווה בניצנים. זה מפתיע מאוד.

"חיפשתי קהילה, רציתי להכיר אנשים נחמדים, לחיות עם אנשים שאכפת להם זה מזה, ומצאתי פה את כל מה שחיפשתי. בעיר זה שונה מאוד. אנשים שגרים באותו בניין מנוכרים ובקושי מכירים זה את זה.

"מסתפקים באמירת שלום חטופה, וזהו. פה יש הרבה הזדמנויות להכיר אנשים, לחוות איתם אותן חוויות ולבנות דברים ביחד".

איך אתם מרגישים בקיבוץ?

ונינה: "אמנם אנחנו בתהליך של הסתגלות, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מעורבים מאוד בנושאי הקהילה. אנחנו נמצאים בצוותים שקשורים לפעילויות של הילדים, לקליטה, למחשבות על עתיד הקיבוץ ועוד. כל הזמן יש סיבה למסיבה, וזה כיף ונחמד שיש לנו הזדמנויות להיות עם אנשים.

"האנשים פה נותנים לנו הרגשה שהם רוצים אותנו. זה משמח אותנו לדעת שזה המצב, כי לפני שהגענו לפה היו לנו חששות שאולי הדברים לא יסתדרו כמו שרצינו. בדיעבד, זה מחזק את ההחלטה שלנו לעבור לקיבוץ".

דמיאן: "קיבלו אותנו יפה מאוד. הקהילה פה לא גדולה, אבל היא פתוחה לקבל אנשים חדשים. יש לנו קשרים עם כולם - עם חלקם פחות ועם חלקם יותר - והתחושה שלנו היא חיובית מאוד".

כשהם עושים בינם לבין עצמם את חשבון הנפש, ערב חג הפסח, הכף נוטה בבירור לצד הבחירה בארץ המובטחת. "אין לי ספק שעשינו את הצעד הנכון והטוב כשעברנו לניצנים", מסכם דמיאן, "זה הביא לנו סוג של התרעננות בחיים לקראת גיל 40, להכיר אנשים חדשים ולהיות חלק מקהילה חדשה. זה מהלך חיובי מאוד עבורנו".

ונינה מתלבטת בשאלה אם להגדיר את המעבר מהעיר לקיבוץ כמעבר מעבדות לחירות, ומנסה לדייק יותר בהגדרת תחושותיה לקראת חג החירות. "אני לא חושבת שהייתי בעבדות בעיר", היא מבהירה, "זה קצת מוגזם. לא היה לנו רע באשדוד, ולכן המעבר הוא לא מעבדות לחירות.

"אין ספק שכיום בקיבוץ התחושה היא של חירות, של עצמאות, של חופש, של צמיחה, של תמיכה, של מרחב ושל עוד הרבה דברים טובים. זו תחושה של חלום שהתגשם, של מציאת המשהו הזה שחיפשנו הרבה זמן. אנחנו חיים בהרגשה שאנחנו נותנים לילדים ולעצמנו את מה שרצינו, וזו הרגשה נעימה מאוד".