לפני חצי שנה חזרו שמרית ושחר יחיא לקיבוץ ארז משהות של שנתיים בארצות הברית לרגל לימודיה של שמרית לפוסט־דוקטורט.

"אי אפשר להשוות את זה לעיר". משפחת יחיא, צילום: פוני מסיקה

הם הגיעו לקיבוץ לפני תשע שנים כתושבים, עברו תהליך קליטה, התקבלו לחברות מלאה עוד כשהיו בחו"ל, התחילו לבנות את בית הקבע שלהם בשכונה חדשה, ומקווים לעבור אליו בקרוב מהבית היביל הזמני.

שמרית (38), פסיכולוגית קלינית וחוקרת דיכאון, התקבלה לעבודה באוניברסיטת בר־אילן. היא נולדה בבת ים ונדדה עם הוריה לחולון ולראשון לציון. שחר (39), מהנדס תהליך בחברת לאם ריסרץ' בקריית גת, נולד באשקלון.

הם הכירו כשהיו שותפים לדירה בבאר שבע בזמן לימודיהם באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. לפני 12 שנים נישאו, עברו לגור בירושלים בתקופת לימודיה של שמרית לתואר שני, ואחר כך לקריית גת כששחר התקבל לעבודה באינטל.

לפני כעשר שנים, כשהיה שחר בהשתלמות בארצות הברית, חיפשה שמרית בית לשניהם באזור שיהיה קרוב להוריו של שחר, המתגוררים באשקלון.

"הגענו למושב מבקיעים", היא מספרת, "וגרנו שם שנה כשהייתי בהריון עם הבן הבכור שלנו. באותה תקופה התחלתי לעשות את ההתמחות שלי בשירות הפסיכולוגי של שער הנגב, ואז שמעתי שהביאו לקיבוץ ארז מבנים יבילים המתאימים למשפחות. ככה הגענו לארז ב־2009 כתושבים".

מה הביא אתכם להחלטה לגור בקיבוץ ולא להישאר במושב שבו הייתם?

שמרית: "אף על פי שאני עירונית במקור, לא ראיתי את עצמי גרה בעיר. ראיתי את עצמי בונה משפחה במקום קהילתי, בבית צמוד קרקע ולא במגדל מגורים. רציתי שהילדים יגדלו בסביבה חופשית יותר מבחינת יציאה החוצה, ויחוו את הטבע. כשעבדתי במועצת שער הנגב גם התאהבתי באזור הזה".

שחר: "הילדים של האחיות שלי היו במסגרות חינוך בקיבוצים, ושמעתי מהן רק דברים טובים. זה הצטרף אצלנו לרצון לחיי חברה וקהילה".

ההיכרות המוקדמת של שחר עם חיי קיבוץ הייתה בצבא. "שירתי בנח"ל עם בני משקים", הוא מספר, "ושמעתי את הסיפורים שלהם. זה נתן לי מושג לקראת מה אני הולך, והחיים בארז אכן דומים למה שחשבתי על קיבוץ".

הדימוי המוקדם של שמרית על קיבוץ היה שזה מקום שבו כולם יודעים הכל על כולם, ושאין בו הרבה פרטיות. "בפועל זה ממש לא כך", היא מבהירה. "למדתי לאהוב ולהתחבר מאוד לאנשים פה, ולא על חשבון המקום שלי, הבית שלי והפרטיות שלי במקום המשותף הזה".

אתם מעורבים בחיי הקהילה?

שמרית: "כן. קודם כל אני מעורבת בהיותי אמא לילדים. מעבר לזה, אני משתדלת לתרום מתחום הידע שלי. לפני שבועיים הרציתי לגמלאי הקיבוץ על הדיכאון, שהוא תחום המחקר שלי. אני שמחה להיות שותפה בנושאי הקהילה, ולדעתי זה חשוב מאוד". שחר: "אני עובד ימים ארוכים, ולכן אני מעורב פחות ממה שהייתי רוצה".

עולם אחר

הבן הבכור שלהם הוא ארז ("החברים שלו צוחקים עליו: ארז מקיבוץ ארז"), בן 10, תלמיד כיתה ד' בשער הנגב. אחריו מעין (6) בכיתה א', והאחרון הוא רני (3), בגנון רימון.

"הם חווים את חיי הקיבוץ בצורה מדהימה", מתארת שמרית. "יש להם חיבור טבעי למקום ולסביבה. הם רוצים כל הזמן להיות בחוץ, להרגיש את תחושת החופש והביטחון שלהם.

"הם הולכים לכּׂלבו לבדם, מדברים עם אנשים בשבילים, ואני ממש מרגישה ביטחון ולא דואגת. אי אפשר להשוות את זה לעיר. זה ממש עולם אחר.

"יש להם חברים בבתי הילדים משכבות גיל נוספות בקיבוץ, מעבר לחברים שלומדים איתם בבית הספר. זה מאפשר להם לשחק עם מעגל רחב של ילדים. הם גדלים באווירה הקהילתית עם ביטחון רב".

שחר מוסיף שבשנתיים שהם התגוררו בארצות הברית, הילדים רצו מאוד לחזור לקיבוץ. "טוב להם פה", הוא מסביר. "מי שבא מהעיר לא מבין את ההתנהלות הזאת, שהילד חוזר לבד הביתה מבית הילדים, ושיש גם לו וגם להורים הרגשה של חופש ושל שקט נפשי. הילדים אוהבים את החופש הזה ונהנים ממנו מאוד".

איזה אירוע משקף את הקבלה שלכם לקיבוץ?

שחר: "כשחזרנו מארצות הברית ביקשנו שיעזרו לנו למצוא מקום מגורים זמני עד שיושלם הבית שלנו. הקיבוץ עשה מאמץ גדול שיהיה לנו לאן לחזור כחברי קיבוץ, וגם דאג לרהט את הבית הזמני שהתפנה עבורנו. זה נתן לנו הרגשה נעימה מאוד, שאנחנו רצויים ושמחכים לנו. זה משהו שמאפיין את הקהילה בארז, והוא לא מובן מאליו".

השאלה הבלתי נמנעת ששמרית נתקלת בה, היא איך זה לחיות במקום המסוכן הנקרא עוטף עזה. "למי שלא גר פה זה נראה תמוה שבחרנו להישאר לחיות פה ולגדל פה את הילדים שלנו, אף על פי שהיו לנו הזדמנויות ללכת למקום אחר, רחוק יותר מהגבול עם עזה.

"בחרנו לחיות בארז אחרי שראינו כמה טוב ונעים פה, והבנו כמה כוח הקהילה נותנת לנו להתמודד עם האתגרים בתקופות של חוסר יציבות ביטחונית.

"את הבן הצעיר שלנו ילדתי בתקופת מבצע צוק איתן, ואת הברית עשינו בבית של ההורים שלי בראשון לציון כשברקע נשמעו אזעקות. שחר כבר היה מגויס למילואים.

"אנשים שרחוקים מפה אולי חושבים שזה מוזר ומטורף לחיות בקיבוץ בעוטף עזה, אבל כשאתה חי כאן, בסביבה התומכת והמחזקת, אתה מבין שחיי הקיבוץ נותנים לך הרבה דברים אחרים שקשה להסביר למי שאינו חי אותם".

גם שחר רגיל ששואלים אותו מה פתאום הם בחרו לגור בעוטף עזה. "כשעושים את המאזן בעד ונגד, המצב הביטחוני נמצא בצד של הנגד", הוא אומר, "אבל מול זה יש הרבה בעד. רוב הזמן יש לנו שקט, אנחנו נהנים מאיכות חיים די גבוהה, וכשמתחילה הסערה אנחנו נוסעים בשביל הילדים לראשון לציון, להורים של שמרית. שם קצת שקט יותר".

שמרית מקשרת את המעבר שלהם לקיבוץ להתחדשות שמסמל חג הפסח. "הבית שלנו הולך ונבנה פה", הוא אומרת, "וזה מלֻווה בתחושה של התחדשות, ריענון ופריחה. זו תחושה של התחלה חדשה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו