"אמא שלי היתה בוודסטוק", סיפר לי אלון כשהיינו בכיתה ט', וכבר אז ידענו להעריך את גודל המעמד. דנה לעומת זאת היתה משחקת Scrabble עם אמא שלה. אצלנו קראו לזה שבץ־נא, אבל אנחנו בשבתות חורפיות שיחקנו רמיקוב.

ההורים באו לעשות עליה, לעשות הגשמה. חברים בעין גדי, צילום ארכיון: נתי הרניק, לע"מ

ל־ Scrabble של דנה ואמא שלה היה ניחוח של חו"ל, וגם לעוגיות השוקולד־צ'יפס שאכלתי בפעם הראשונה אצלן בבית. אמא של דנה ואמא של אלון הגיעו לארץ מקנדה.

רבים מההורים שלנו עברו את יציאת מצרים שלהם אי־שם בשנות השישים והשבעים. הם לא באו לכאן כדי להיות ההורים שלנו. הם באו לעשות עלייה, והגשמה, ותנועת נוער, ולהתיישב בקיבוצים שהתאפיינו לימים על פי ארצות המוצא של הקבוצות שהתיישבו בהן.

אצלנו בהחותרים כולם דיברו ספרדית, והמלחמה שניטשה - ועד היום משאירה אודים עשנים - היא מי טובים יותר: הארגנטינאים או האורוגוואים. נסו רק לחשוב, או חלילה לומר בקול רם, שזה אותו הדבר. רק תודיעו לי לפני כן, כדי שלא אהיה ברדיוס של הפצצה כשהיא תיפול.

אני מעזה לומר שמהמעט שאני זוכרת, גם זוגות "מעורבים" - של ארגנטינה ואורוגוואי - לא שרדו יחד לאורך שנים. לפחות לא כאלו שאני מכירה. שזה מעניין, כי אפשר כמעט להקביל את זה לנישואין בין בני קיבוץ, או ילידי הארץ בכלל, עם מתנדבים.

בהתחלה זה עובד נהדר. כל אחד מהצדדים מתרגש מהחו"ל שמביא איתו הצד השני. אבל עם השנים והשגרה, פערי התרבות מתחילים להיות משמעותיים יותר ויותר.

הגעגועים לבית שבלב עולים וצפים, לעולם התרבותי המוכר שבו גדלנו. ואני תמיד רציתי גם לעצמי את ניחוח החו"ל והשפה הזרה, אבל אמא שלי לא הגיעה כחלק מקבוצה, ויותר מהכל היא רצתה להיות כמו כולם.

פוטנציאל דווקא היה. "אמא שלי מברזיל", לחשתי לו בטלפון בקול הכי סקסי שלי כשדיברנו בפעם הראשונה. בליינד דייט. פעם זה עוד היה אפשרי. עזבו את טרום עידן הפייסבוק.

דמיינו לכם טלפון נייד שאינו חכם, שאין בו וואטסאפ ותמונת פרופיל. ועכשיו תחשבו על בחור צעיר, שהבחורה שנתנו לו את הטלפון שלה - ואמרו לו שהיא בול בשבילו - היא גם קיבוצניקית וגם לוחשת לו "אמא שלי מברזיל".

ובעוד הוא מדמיין מעבר לקו את השחומה עם החוטיני, האמת כמו תמיד עוברת אי־שם בין נתניה, פורטו אלגרה ואשדוד.

את יציאת מצרים הפרטית שלה אמא שלי עשתה בגיל 15, באונייה, במסע שהחל בברזיל ועבר באורוגוואי, עד שהסתיים כעבור חודשיים בנמל חיפה. אלא ששם, באורוגוואי, נטרפו כל הקלפים של חייה.

קלפים שאלמלא הם, לא הייתם קוראים עכשיו את הטור הזה, כי אני כנראה לא הייתי כאן. כי שם, באורוגוואי, פגשה אמא שלי - ילדה טובה סבא וסבתא - שליח של הסוכנות מהקיבוץ, ששכנע אותה: "עזבי אותך מאשדוד עכשיו, בואי תהיי ילדת חוץ בקיבוץ, בואי תעשי הגשמה אמיתית!"

אמא שלי לא היתה צריכה הרבה יותר מזה כדי להשתכנע. חיבוק גדול לסבא וסבתא, ולאחות הקטנה שלה, אף מילה בעברית, אבל היא כבר עשתה את דרכה אל העולם הגדול. אל הקיבוץ.

נחושה להיות ממש כמו כולם. ג'ודיצ'י הפכה להיות יהודית, התייצבה בחום עם הגרביונים והנעליים המבריקות מברזיל, מעדר ביד, חיוך גדול ואופטימי. הנערה הברזילאית הנחושה החליטה בליבה שמעתה והלאה היא אחת מהחבר'ה.

ודליה, האחות המאמצת החדשה שלה, ריחמה עליה, כי תיכף ייקחו לה את הבגדים היפים, והיא תהיה ממש כמו כולם - בגדי ערב, בגדי בוקר. אבל יהודית, שרק רצתה להיות כמו כולם ועשתה הכל כדי לאבד אפילו את המבטא הברזילאי המתגלגל, מסרה באהבה את הבגדים היפים למחסן.

"חלום חיי היה לקבל בגדים מהמחסן". עד היום, כשהיא מספרת לנו את זה, העיניים שלה נוצצות. "אני חלמתי על מכנסיים שחורים מכותנה ליום שישי, וכשתפרו לי את החצאית השחורה והחולצה הלבנה לחג המחזור, לא היתה מאושרת ממני". בחיי שזה מה שהיא אומרת.

אבל אתם כבר יודעים איך זה. מבטא ברזילאי שנעלם במערכה הראשונה - חייב להגיע הרגע שבו הוא יצוץ מחדש. "איך?! איך לא דיברת איתנו פורטוגזית אמא?" ברצינות אמא, את יודעת כמה יכולנו להרוויח מזה? שפה זרה, ניחוח ברזיל בשיחות בליינד דייט, ובעיקר קצת, ממש קצת, לא להיות כמו כולם.