אינסה ויבגני גופט היו בטוחים שהקיבוצים הם חברה סגורה הקולטת לשורותיה רק את בניהם. לכן הם חיפשו מודעות על בית שיוכלו לקנות במושב. יום אחד הם נתקלו בפייסבוק בהזמנה למעוניינים להיקלט בקיבוץ גבולות שבמערב הנגב. הם נרשמו לקליטה, התקבלו, והשאר מבחינתם הוא היסטוריה.

עד היום שואלים אם הכול בסדר. משפחת גופט, צילום: אלה טריפליק

"עברנו מבחני קבלה", מספר יבגני. "הגענו לשיחות היכרות עם חברי הקיבוץ, למפגשים בכמה סופי שבוע וגם לחגים בקיבוץ. אחרי שהתקבלנו לחברות מלאה ונרשמנו לבניית בית בשכונה חדשה בקיבוץ, שכרנו מבנה, ומאז אנחנו גרים פה עד שנעבור לבית החדש".

איך קיבלו אתכם בגבולות?

יבגני: "ביום שהגענו, כל אחד מהשכנים שאל אם אנחנו צריכים עזרה, וכולם אמרו לנו שלא נתבייש לבקש. עד היום אנשים שאני פוגש בקיבוץ שואלים אותי אם אנחנו מסתדרים ואם הכל בסדר".

"קיבלו אותנו יפה מאוד. זה קיבוץ לא גדול, ויש פה אווירה משפחתית. זה מה שחיפשנו - מקום שבו אנשים מכירים זה את זה, ואומרים שלום לאנשים בשבילים. האווירה חברותית ומקבלת מאוד, וכשבאנו מיד הרגשנו בבית".

זה דומה למה שידעתם על קיבוץ?

אינסה: "חשבנו שקיבוץ זה מקום סגור שלא מקבל אנשים חדשים, וגילינו שזה מקום מקסים, עם חיי קהילה, חגים משותפים, ורצון לקלוט אנשים חדשים כדי לגדול. נושא הקהילה היה חדש לנו.

"חשבנו שקיבוץ זה מקום שעובדים בו ומכניסים את המשכורת לקופה המשותפת, והבנו שמצד אחד יש עצמאות לחברים, ומצד שני הם כולם ביחד. זה משהו שחשוב לנו. לילדים הקיבוץ הוא ממש גן עדן".

יבגני: "ידענו באופן כללי מה זה קיבוץ. גילנו מקום טוב עם אנשים טובים. יש פה שקט וחיים רגועים, וזה ההבדל הגדול בין העיר לקיבוץ. גם אנחנו וגם הילדים נהנים פה".

אהבה ממבט ראשון

אינסה (36) עובדת בשירות לקוחות של שירותי בריאות כללית. יבגני (40) הוא מהנדס בקרה בחברת סימנס, ונוסע בכל יום מגבולות לאזור פלמחים, עניין של שעה ורבע לכל צד. היא עלתה לארץ מרוסיה ב־1997, למדה בפנימייה בהרצליה, ואחר כך עברה לבאר שבע.

הוא עלה מרוסיה בגיל 15 עם הוריו. המשפחה השתקעה בדימונה, אחר כך עברה לבאר שבע, ושם נוצרה ההיכרות ביניהם. לפני 13 שנים נישאו, התגוררו בבאר שבע והולידו את שתי בנותיהם הראשונות.

מה משך אתכם לעבור לחיי קיבוץ?

אינסה: "תמיד רצינו לגור ביישוב קטן, בבית צמוד קרקע, במקום נעים ושקט. זה מה שמשך אותנו לחפש מושב או קיבוץ. כשהגענו לגבולות הייתה זו אהבה ממבט ראשון.

"לא בדקנו אף קיבוץ אחר. די מהר קיבלנו החלטה. היינו פה בכנס נקלטים במאי 2017, אחר כך עברנו את כל התהליך ואת האירוח, ובאוגוסט כבר הגענו לגור כאן".

יבגני: "חיפשנו מקום שקט, עם קהילה טובה וחינוך טוב לילדים. זה מה שמשך אותנו לקיבוץ".

אינסה ויבגני הם הורים לשלושה ילדים, שהאחרון בהם נולד בגבולות לא מזמן. הבת הגדולה סיבין (10), לומדת בכיתה ה' בבית הספר היסודי ניצני אשכול, אחותה אליאן (7), לומדת בכיתה ב', והבן הקטן עילאי (חודש וחצי) נמצא עדיין בבית.

"קיבוצניק אמיתי", אומרת עליו אינסה. "כשהוא נולד, כולם באו ואמרו לנו מזל טוב, וגם הביאו מתנות. זה היה מרגש מאוד, החום והמשפחתיות הזאת".

איך הילדים מרגישים בקיבוץ?

אינסה: "הם מרגישים מצוין בקיבוץ. פעם אמרתי לבנות בצחוק: 'זהו, אנחנו אורזים וחוזרים לבאר שבע', והן ממש התחילו לבכות. הן נהנות מאוד בקיבוץ, ובכלל לא רוצות לחשוב על חזרה לעיר. יש פה חופש לילדים.

"במקום לשבת מול הטלוויזיה ומול המחשב, הן נהנות מפגישות עם חברים ומהחופש לשחק בחוץ. החינוך פה הוא הרבה יותר טוב מזה שבעיר. משקיעים הרבה בילדים, גם בבית הספר וגם בקיבוץ. אין מה להשוות. אנחנו פה חצי שנה, ונהנים מכל יום".

יבגני: "היתרון הגדול בנוגע לילדים הוא תחושת הביטחון שלהם בקיבוץ. הם יוצאים לבד אל מחוץ לבית, ואני לא דואג שיקרה להם משהו. זה יתרון משמעותי לעומת העיר או כל מקום אחר. השקט הנפשי שלי כהורה הוא דבר טוב. מערכת החינוך בקיבוץ טובה מאוד, והילדים נהנים מאוד".

וכשהילדים נהנים, ההורים נינוחים הרבה יותר. "אין כמו לחזור אחרי העבודה לשקט ולרוגע הזה", מתארת אינסה. "בערב אנחנו יושבים בשלווה בחוץ, הכל קרוב לנו, אנחנו אוהבים לטייל בסופי שבוע, וזה אזור מצוין לטיולים בטבע".

אבל אתם נמצאים בעוטף עזה.

"גרנו קודם בבאר שבע, וזה לא שונה כל כך. האזור של גבולות הוא הכי שקט בעוטף. עד עכשיו לא היתה לנו אף אזעקה. השאלה הזאת היתה חשובה לנו כשהחלטנו לעבור לפה, ומשיחות עם אנשים בקיבוץ הבנתי שבצוק איתן היו בבאר שבע הרבה יותר אזעקות מאשר בגבולות. זה אזור לא אסטרטגי מבחינת חמאס, ולכן הוא מסוכן פחות".

יבגני מספר שחברים שלהם ובני משפחה, שאינם מכירים את המציאות בגבולות, מתקשים לקבל את בחירתם לגור בעוטף עזה. "כולם חושבים שאנחנו נמצאים על גדר הגבול", הוא אומר.

"אלו שכן מבינים מה קורה פה, באמת מקבלים את הבחירה שלנו ברוח טובה. חוץ מזה, חיי קיבוץ לא מתאימים לכולם, וזה לא משנה איפה הקיבוץ נמצא. לנו זה מתאים".

אתם מעורבים בחיי הקיבוץ?

יבגני: "אני מתחיל להשתלב במה שקורה בקיבוץ. אני מגיע לשיחת קיבוץ, ומצביע על כל מיני נושאים של הקיבוץ".

אינסה: "אנחנו נמצאים כאן תקופה קצרה, והמעורבות שלנו היא לסדר ולעזור בארגון כנסי קליטה. אנחנו מספרים בכנסים האלה על הקליטה שלנו, כדי שאנשים ילמדו איך זה לחיות פה בתור חברים חדשים".

אינסה מספרת שבחג הפורים היא נהנתה הן מהפעילות לילדים והן מהמסיבה למבוגרים. "תמיד מוצאים פה סיבה לחגוג", היא מספרת. גם יבגני מתאר את החגים כאירועים המסמלים את הקהילתיות בקיבוץ, ושהותירו בו רושם חיובי ביותר.

"כל הקיבוץ מתכנס ביחד בערב חג", הוא מספר, "וזה משהו שלא חוויתי עד היום בחיים בעיר. אין לנו פה משפחה רחבה, ופתאום כל הקהילה מתכנסת לחגוג יחד, וזה נותן הרגשה טובה של משפחה אחת גדולה".

יבגני מתמצת בקצרה את תחושתו באשר למעבר לגבולות. "אנחנו נהנים, טוב לנו, ואני מקווה שככה זה יימשך". אינסה מסכימה איתו. "אני מרוצה מאוד שעברנו לקיבוץ, ולא רוצה אפילו לחשוב על חזרה לעיר".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו