"מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין, קובעת פקודת הראיות, אך בית המשפט יכול להשתמש במסננת שמעמידה לרשותו הפקודה, ולסרב לבקשת צד להזמין עד, אם ראה שאינה רלוונטית, שאין בה צורך, או שאינה יכולה לסייע לליבון המחלוקת שבתיק".

ניסיון לעקוף החלטה קודמת של בית המשפט. דגניה א', צילום: שירלי זינגר

כך הסביר השופט אלעד טל מבית משפט השלום בנצרת בהחלטה שבה דחה בקשה לזימון עדים, בקשה שהגישו יורשיה של חברת קבוצת דגניה א' שהלכה לעולמה.

היורשים, באמצעות עו"ד הראל לפידות, הגישו כנגד הקיבוץ תביעה כספית בסך 350 אלף שקלים.

הם ביקשו מבית המשפט לזמן שישה עדים שיגיעו לבית המשפט עם מסמכים מסוימים, בהם רו"ח הקיבוץ ואיש הכספים של הקיבוץ (שיביאו דוחות כספיים של הקיבוץ), שתי חברות שטיפלו בהשכרת הדירות (שיביאו מידע הקשור להשכרת הדירות).

כמו כן הם ביקשו לזמן זוג חברי קיבוץ (המתגוררים בדירה שבה התגוררה אמם של התובעים), נציג רשות מקרקעי ישראל (שיציג את מסמכי השיוך של הקיבוץ) ונציג מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (שיציג תוכניות שהגיש הקיבוץ).

התובעים נימקו כי עדותם של העדים הללו דרושה כדי להוכיח את טענותיהם שהקיבוץ לא נקט פעולות לקידום הליך השיוך משיקולים פסולים ומאינטרס כלכלי מובהק. הקיבוץ, באמצעות עו"ד זאב סלילת, ביקש לדחות את הבקשה, וטען לחוסר רלוונטיות בזימון העדים הללו.

"ההחלטה בשאלה אילו מקרב העדים המבוקשים על ידי בעל דין לזמן למשפט אכן דרושים ונחוצים לבירור התובענה, מסורה להכרעתה של הערכה המבררת", הסביר השופט.

"זהו ניסיון של התובעים לעקוף החלטה קודמת של בית המשפט, שבה נדחתה בקשתם לקבל מסמכים מהקיבוץ, וזאת לאחר שהתרשמתי שמדובר בניסיון דיג לא מקובל וכי הנתבעת אינה צריכה לספק לתובעים מידע שאינו רלוונטי לעניינם", הוסיף השופט.

"זאת כאשר המידע הנוגע להחלטות שהתקבלו בקיבוץ כן נמסר לתובעים. אין על הקיבוץ לספק לתובעים מידע הפתוח לעיון הציבור (המצוי למשל ברשות מקרקעי ישראל), ואשר הם יכולים לקבלו בעצמם. באמצעות העדים מנסים התובעים לקבל מידע על אודות דמי השכירות, הגם שכבר נקבע כי אין רלוונטיות לסכומי השכירות ששולמו עבור הדירה שבה התגוררה המנוחה", המשיך השופט.

"יש חשש שזימונם של העדים נועד לקדם מטרות אחרות של התובעים, ומשכך אין להתיר אותם", סיכם השופט, וחייב את התובעים לשלם לקיבוץ 1,000 שקלים הוצאות משפט.