כשהתחילו בנות גילי להתחתן וללדת ילדים, פיתחתי אלרגיה רצינית למשפטים כמו: ״כשתהיי אמא תביני״, או ״עד שלא תהיי כלה ותארגני חתונה - לא תדעי״, ועוד כל מיני ניסוחים על משקל 'כרגע את לא מבינה, אולי יום אחד׳, בתוספת מבט מעט מתנשא־מרחם.

כאילו הלב שלי הכפיל את עצמו. צילום המחשה: שאטרסטוק

נשבעתי לעצמי שאף פעם לא אגיד משפטים כאלה. ובאמת לא אמרתי. זה כנראה קשור לעובדה שהתחתנתי והבאתי ילד אחרי כולן - אז פשוט לא היה למי להגיד - כולן כבר הבינו לפניי.

ואני, הדוגלת כל כך במילים (אבל גם במעשים), דווקא רוצה להסביר, בעיקר לעצמי, מה קורה שם בדיוק במעבר הזה בין רותם הלבד בעולם, לבין רותם שהיא אמא, שהיא משפחה.

מצד אחד, זה מרגיש כאילו הלב שלי הכפיל את עצמו עד כדי כך שאין מקום להתרחבות נוספת בגוף. האהבה היא עצומה, לפעמים כמעט מבהילה - לכל מבט, לכל גרגור גורי מתוק של היונק הקטן, לכל תנועה ואפילו לכל פוק. כן־כן, אפילו בזה מתאהבים, בחיי.

מצד שני, בתחושה הפוכה לגמרי הלב שלי כאילו אינו ברשותי יותר. יצור קטן, בעל ריח עור מושלם, השתלט עליי לגמרי, ומהרגע הראשון אני מנופפת בדגל לבן בכניעה טוטלית לכל גחמה ולכל רצון שלו.

אם אי־פעם הייתי קרובה לחזור בתשובה - זה עכשיו. כל יום שעובר מקרב אותי יותר ויותר לילד שלי, מגלה לי עוד 1,000 תגליות חדשות - עליי, עליו, על אבא שלו (האיש שלי), ורק גורם לי לומר בליבי: ״מודה אני לפניך״.

אני מוצאת את עצמי מתפללת כל הזמן שרק ישמרו לי עליו, ועלינו, ובכלל - על כל הילדים של העולם״. הפכתי להיות כמו מתחרה בתחרות מלכות היופי, שרק רוצה שלום עולמי. ואולי אלה רק ההורמונים מהלידה.

מפחיד להיות שק של רגשות כאלה מועצמים. מדי פעם בפעם אני חייבת לברוח משם לאיזה ספר או לאיזו סדרה, או סתם לקפה עם חברה - רק כדי להרגיש פחות. אפרופו סדרה, למי שכמוני מאחר בכול ועדיין לא גילה את פאודה - לרוץ ולראות את כל הפרקים ברצף. הסדרה הכי טובה ever. כשתראו - תבינו.

אופס, אמרתי שלא אגיד משפטים מהסוג הזה. נו מילא, גם אמרתי שהילד שלי יישן במיטה שלו מגיל אפס. והנה, תינוקי אחד מתוק עד סוכרת הוציא את אבא שלו, דחק את אמא שלו לקצה, וישן לו יופי (טפו־טפו־טפו) במרכזה של מיטה זוגית, מכורבל בפוך, ונראה שכך נישן לנו עד גיל 18.

בכלל, אני חושבת שבחודשיים לתוך החיים החדשים שלי כאמא של, אני למדה שעדיף למעט בהצהרות, ולנסות - עד כמה שאפשר - ליהנות מכל הקסם הזה, שבחלק קטן שלו גם קצת מפחיד.

נראה שעוד ייקח לי הרבה זמן להתרגל. עד אז אני אכתוב על כך טורים, אמשיך לנסות להבין את הלא מובן ולתור אחר מילים שיסבירו.

הטיבה לעשות זאת המשוררת המוערכת עדי קיסר, שכתבה שיר לבתה הקטנה ושוררה בו: ״הלב שלך רוקד בי/ בבוקר, בצהריים, בערב/ יש בי שני ללבות״. זה מדויק כל כך, אבל סיום השיר הוא מה ששבה אותי לגמרי: ״אני מסתובבת כל כך/ הרבה שנים/ מחפשת/ וזו פעם ראשונה/ שיש בי משהו/ טהור באמת״. הנה, היא בהחלט הבינה.

*הטור מוקדש באהבת קודש לילד שלי ("שלנו!" נוזף בי אישי), שיחגוג אוטוטו פסח ראשון, והוציא את הוריו מחירות הרווקות לעבדות שכזאת, ותודה לך על כך.

אתה מרכז הקיום והיקום שלנו. בבקשה אל תשלח אותנו לחופשי לעולם! רק בחייאת, תן קצת טיפה יותר מקום במיטה. לא ראיתי מימיי כזה גור קטן שתופס כזאת מיטה גדולה

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו