ב־28 בספטמבר 1922 הפליגה ספינה בשם אוברבורגרמייסטר־האקן מנמל סנט פטרסבורג לגרמניה. על סיפונה נשאה כמאתיים אינטלקטואלים והוגי דעות רוסים עם משפחותיהם, בהם הפילוסוף החשוב ברידיאייב, הכלכלן ברוצקוס ומבקר הספרות אייכנוולד.

משטר חדש המתנכל לאליטה ישנה - תופעה שחוזרת על עצמה בהיסטוריה. רגב, צילום: אלכס קולומויסקי

אחריה הפליגה הספינה פראוסן ועליה מטען דומה. את כל הכבודה הזאת - האליטה האינטלקטואלית שהיה חשד שאינה מוחאת כפיים למשטר הסובייטי החדש - גירש הצ'קה (לימים קג"ב) של דרדז'ינסקי בהוראה ישירה של לנין.

התופעות הללו, של משטר חדש המתנכל למה שהוא חושב ל"אליטה ישנה", חזרו על עצמן שוב ושוב בהיסטוריה. לעיתים זה הסתיים במוות, לעיתים בגלות, ולעיתים בסתם בהצקות חוזרות ונשנות שהבהירו לחוכמולוג הזה מה מצופה ממנו.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא כמובן זו של פול פוט והח'מר רוז' בקמבודיה בשנות השבעים. מי שראה את הסרט "דמעות של שתיקה" לא ישכח זאת.

ההוראה להיפטר ממשכילים ומאינטלקטואלים היתה כה גורפת, שדי היה בכך שהרכבת משקפיים או הלכת ברחוב ועיתון בידך. סופך היה ב"מחנה לחינוך מחדש" עם תשעים אחוזי סיכוי לא לחזור כלל. לא היה צורך לשאול אם הוא קרא את צ'כוב.

בספטמבר 2017, בחנוכת סניף הליכוד בירוחם, אמרה מירי גרב, שרת התרבות שלנו: "יש מלחמה באליטה שחושבת שהכול מגיע לה, האליטה התל־אביבית".

ההקשר היה תקציבי תרבות לפריפריה, וכתושב הפריפריה אני בהחלט תומך בזה (וגם נהנינו פה ושם), אבל קשה היה לה להסתיר את השנאה ואת האנטגוניזם לכל מה שהאליטה התל־אביבית מייצגת בעיניה.

בהזדמנות אחרת, בפתיחת פסטיבל ישראל, בתגובה לקריאות בוז שקיבלה, היא אמרה: "אלה קריאות גסיסה של אליטה שמאבדת את מקומה בישראל". ושלא תטעו - היא מתכוונת גם למרבית קוראי הטור הזה.

לפני שעושים השוואות מופרכות (עדיין לא גירשו מפה איש, סעיד קשוע ויוסוף סוויד עזבו מרצונם), הינה סיפור שלכאורה אינו קשור. ב־1980 השתתפתי בלהקת הריקודים של המועצה האזורית אשכול במסע פסטיבלים באירופה. מזל שיש לי תצלומים שיעידו על כך, כי אשתי וילדיי מסרבים עד היום להאמין.

הראשון היה בחסות בית חרושת לבירה בגרמניה. הנחו אותנו שנוסף על ריקודי העם, מה שעשינו היטב, יש צורך גם בחלק מוזיקלי. אז עשינו חזרה קצרה על "הללויה", שזכה אז באירוויזיון והיה להיט באירופה, ובסוף הריקודים עמדנו ושרנו. זאת לא היתה הצלחה, בלשון המעטה, והביצוע כמעט עלה לנו במטח כוסות בירה (של ליטר כל אחת).

המסקנה כמובן - תתמקד במה שאתה טוב בו. אבל נזכרתי בסיפור מפני שכחלק מחגיגות השבעים למדינה מתוכננת שירה בציבור בהשתתפות מיליונים בארץ וגם בחו"ל של "הללויה". זהו רעיון מעניין של משרד התרבות, אבל השאלה הפרטית שלי: האם אצרף את קולי למקהלת המיליונים?

התשובה כנראה שלילית. לא משום שהשיר גרוע, ולא מפני שלא מגיע למדינה שלנו יום הולדת יפה, אלא מפני שגם אני כנראה "אליטה חמוצה". קשה לי להיות חלק מדברים המוניים המהללים את ה"פולק". תקראו לי סנוב, כל אחד והשריטות שלו, אבל יש לי הצדקות.

הקיבוצים נחשבו אליטה, לפחות בימי ילדותי ונעוריי. בני הקיבוץ הראשונים, ובעיקר אלו שנשארו בקיבוץ - האליטה של האליטה. מי מהם שגם עשה תארים ותפקידים - על אחת כמה וכמה. אלה ההצדקות המופרכות שלי.

מדוע בכל פעם שאני שומע שירת חיילים קולנית עם שילובי "משיח" למיניהם, רואה הצגה בביצוע חובבני או מאות נערות צווחות בתכנית ריאליטי - אני מזלזל, אפילו נחרד, אבל בה בעת גם מרגיש רגשות אשמה של סנוב מתנשא? זה לא מסובך.

אליטה, סנובים מתנשאים ורגשות אשמה הולכים פעמים רבות מדי יד ביד, כמו זוג אוהבים ברומן רומנטי (אופס, אליטה גם לא קוראת רומנים רומנטיים).

להתנהגותה של האליטה - החל בקיבוץ, דרך מדינות מזרח־תיכוניות ועד לאימפריה הבריטית ז"ל - יש חלק ביחס שהיא מקבלת מההמון. במובנים מסוימים היא הרוויחה ביושר את האנטגוניזם כלפיה.

האידיליה שמתאר אפלטון ב"המדינה", על עליונותו ועל שלטונו של מעמד הפילוסופים, לא התגשמה וכנראה לא תתגשם בשום מקום. זה המסר של שרת התרבות, ותודו שיש בזה משהו. עם זאת, יש גבוה ונמוך, וההבחנה ביניהם חיונית.

אסטרולוג אינו אסטרונום, "הללויה" של להקת אשכול אינה זו של "חלב ודבש", והשתטחות על קברים בתקווה לילד אינה יעילה כמו השתלת ביציות. האליטה מכתיבה את הגבוה ומקיימת אותו, ויש לה תפקיד חיוני בחברה. התנשאות סנובית היא תופעת לוואי חמורה שלה, אבל ספינות גירוש אינן הפתרון.