בסוף השבוע הבא (24.3-23) זה יקרה: כ-1,000 רוכבי אופניים מהארץ ומהעולם ייקחו חלק באירוע רכיבה בינלאומי לאופני כביש בשם "גראן פונדו", שיתקיים באזור ערד בואכה ים המלח.

מרגיעים את הגוף ואת הנפש. רויטל ועמית, צילום: אלבום משפחתי

ביום שישי יעברו המשתתפים מרחק של 155 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 1,873 מטרים, במה שנחשב לאחד האתגרים הקשים שהיו בישראל.

בקבוצת המדוושים Stc בהנהלת יהונתן רבנה מהמועצה האזורית שער הנגב אפשר למצוא את בני הזוג רויטל וד"ר עמית תומר, תושבי שכונת ההרחבה במפלסים.

השניים רוכבים יחד ולחוד מאז שלמדו באיטליה בין השנים 1997 ל-2000 (הוא וטרינריה, היא הידרותרפיה). בשלוש השנים האחרונות הם שותפים לקבוצת הרכיבה באזור, גם בזמני חירום וכשאזעקת הצבע האדום ברקע.

רויטל (48) עובדת במרכז לשיקום בקרית החינוך ספיר כהידרותרפיסטית וכמורה לחינוך גופני, לאחר שירות צבאי כמדריכת ספורט. עמית (49) הוא וטרינר בתחום הבקר בחברת "החקלאית", שמספקת שירות ברחבי הארץ. לשניים שלושה ילדים: בת 21, בת 17, בן 13 שדווקא לא נדבקו בחיידק הספורט.

"עמית נולד במפלסים, אבל הוריו, שהיו קודם לכן חברי נחל עוז ועברו להתגורר לטובת לימודי אביו (וטרינר בתחום העופות) בהולנד, גרו כל השנים ברחובות", סיפרה רויטל.

"אני נולדתי וגדלתי בחיפה. לאחר הלימודים שלנו בשנת 2000 חזרנו לרחובות, אבל חיפשנו מקום להתגורר בו באזור דרומי יותר בגלל העבודה של עמית. הבת היתה אז בת שלוש ורצתה קיבוץ. שלוש שנים גרנו בשכירות בגבים, ובמקביל בנינו בית בהרחבת מפלסים. עברנו לכאן ב-2005, ממש בתקופת ההתנתקות".

עמית הסביר שרויטל היא זו שדרבנה אותו לעסוק בספורט. "בכל זאת, מדובר בילדה שהיתה עולה בעליות של הכרמל בגיל 15, וכך גם היתה מגיעה ללימודים בבית הספר אליאנס – מה שהביא לה ציונים לא רעים מהמורים שידעו להעריך את המאמץ", הוא תיאר.

דרך לקבל ציונים טובים כנערה. רויטל, צילום: אלבום משפחתי

היום עמית מסתפק ברכיבה משותפת של 100 ק"מ, בעיקר בימי שבת, ובשאר הבקרים ברכיבה על אופניים נייחים בגלל שעת הבוקר המוקדמת שבה הוא יוצא לעבודה.

רויטל, לעומת זאת, מתאמנת ברכיבה ארבע פעמים בשבוע למרחק של 50 ק"מ בכל פעם, נוסף על שני אימונים בחדר כושר ואימון פילאטיס. הכול לצד ריצה בפרדסי האזור והכושר שנדרש ממנה בעבודתה.

איך מקיימים שגרה כזו בצל האיומים מרצועת עזה?

רויטל: "הריצה והאופניים דווקא מרגיעים את הנפש ואת הגוף, משחררים לחצים ולוקחים את המחשבות למקומות אחרים.

"קרה לא פעם שהיתה אזעקת צבע אדום גם כשרצתי בפרדסים וגם כשרכבתי על האופניים. זכור לי מקרה באחד המבצעים שהיו בעזה שרצתי ליד קיבוץ גבים, צמוד לשדרות, והיתה אזעקה.

"כמובן שהשתטחתי על האדמה, בבוץ, וקסאם נפל כמה מטרים ממני. מזל שהייתי עם אוזניות והרעש לא היה כזה מפחיד. הגעתי לעבודה מלאה בבוץ והסברתי מה קרה לי לפני כמה דקות".

עמית: "לי לא יכולה להיות בעיה כזו, כי אני רוכב בבית באופן וירטואלי עם רוכבים ממקומות שונים בעולם שעה וחצי ואז נוסע לעבודה. רק בסופי שבוע אני יוצא לשטח עם הקבוצה ועם רויטל. הצד הטכני מעניין אותי יותר מאשר אותה. אני מתעסק עם האופניים ועם הציוד. זה עולם מרתק".

13 מרוכבי הקבוצה של עמית ורויטל ייקחו חלק אמנם במקצה התחרותי לקבוצות באירוע הרכיבה הקרוב, אבל לשניים אין אשליות ביחס להישג אליו יגיעו.

הם מעידים שהרמה של החובבנים והמקצוענים מאירופה שיגיעו לאירוע גבוהה במידה רבה מאוד מזו של הישראלים. "הפערים בינינו לביניהם לא ניתנים לגישור", טענו השניים והבהירו כי מה שמייחד את הישראלים היא הרמה הבטיחותית הגבוהה והמשמעת הקבוצתית בזמן הרכיבה.

"השתתפנו כבר בתחרויות שהיו במסלול המדובר אבל לא כקבוצה. הפעם זה נורא מרגש. נשים וגברים יחד, כולם מקיבוצי וממושבי האזור, עוזרים זה לזה ומתחשבים במתקשים גם אם רוצים להגיע מהר יותר לקו המטרה. העיקר ליהנות ולכבוש עוד אתגר שאין קשה ויפה ממנו", סיכמו עמית ורויטל.