"לחברי הקיבוץ מתחם רחב ביותר של שיקול דעת לבחור מי יצטרף אליהם ומי לא. התערבות בהחלטותיה של אגודה שיתופית בדבר קבלת חברים לשורותיה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד".

כך אמר השופט עודד שחם מבית המשפט המחוזי בירושלים, ודחה את ערעורם של בני זוג נשואים ובתם, שביקשו לקבוע כי הם חברי קיבוץ צרעה מכוח התנהגות.

לפי תקנות האגודות השיתופיות ניתן להכיר באדם כחבר בקיבוץ אם נהג אדם ונהגו בו כחבר הקיבוץ, אלא אם קיימת בתקנון הוראה מפורשת השוללת מצב דברים כזה.

לרשם האגודות השיתופיות הסמכות להורות על תיקון פנקס החברים של הקיבוץ ולכלול בו את שמו של אדם שהוכר כחבר מכוח התנהגות, לאחר חקירה הבוחנת את הנתונים הנוגעים לכך.

עו"ד אודי אמיתי, עוזר רשם האגודות השיתופיות - שאליו פנו המערערים בתחילה - דחה את בקשתם להכיר בהם כחברים בצרעה, לאחר שאימץ דוח חוקר שבדק את העניין.

משנדחתה בקשתם, ערערו בני הזוג לבית המשפט באמצעות עורכי הדין רגב אלקיים וחיה שאבי. הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין עומר כהן ואורטל לוי, ביקש לדחות את הערעור.

בשנת 1994 נוספה הוראה לתקנון צרעה, תקנה המונעת קבלה לחברות מכוח התנהגות. מכאן השאלה אם יכלו המערערים לרכוש חברות בקיבוץ מכוח התנהגות בתקופה שלאחר אישור הוראה זו.

"המערער טען כי חזר לקיבוץ כמועמד בסוף שנת 1994", תיאר השופט, "וכך מסר לו מזכיר הקיבוץ. אך עיון במסמכים מזמן אמת מלמד אחרת, שכן על רקע נסיבות אישיות של המערער הוא חתם עם הקיבוץ על הסכם שלפיו יתקבל לצרעה במעמד מיוחד ולתקופה מוגבלת".

אמיתי. צילום: אלבום משפחתי

המערער סיפר כי בפרקי זמן שונים עבד בקיבוץ בכל מיני תפקידים ולא קיבל משכורת, וכי הקיבוץ סיפק את כל צרכיו באותה תקופה. לדבריו, נמסר לו שהעלאת מועמדותו לחברות בקיבוץ הוקפאה בשל פיילוט להליכי הפרטה שהקיבוץ נכנס אליו.

עוד נמצא כי בתקופה של שנה או שנתיים שהסתיימו בשנת 2000, לעת עזבו המערערים את הקיבוץ, הם היו מועמדים. לאחר מכן הם שבו להתגורר בו כתושבים בני רשות.

טענות אחרות של המערערים היו שנעשו כלפיהם מצגים שונים שלפיהם יש כוונה לקבלם כחברים, אך קבלתם לחברות הוכשלה בשל פעולות של גורמים מסוימים בעלי השפעה בקיבוץ ושהמערערים לא היו לרוחם.

עוד אמרו שהופלו ביחס לבני קיבוץ אחרים, שהתקבלו אוטומטית כשביקשו זאת. "טענות אלו לא הוכחו", פסק השופט. "יהיו הדברים אשר יהיו, בכל מקרה לא יכלו המערערים לרכוש בקיבוץ מעמד של חברות מכוח התנהגות בתקופה שלאחר 1994 (שבה תוקן התקנון), שכן טענות אלו מנוגדות לתקנון, וממילא לא ניתן לקבלן".

השופט דחה את הערעור, וחייב את המערערים בהוצאות הקיבוץ בסך 10,000 שקלים. "מקרה זה", הוסיף השופט, "מעלה היבטים אנושיים שאינם פשוטים. הלכה למעשה גדלו המערערים בקיבוץ וחיו בו רוב חייהם.

"פירושה המעשי של דחיית ערעורם הוא סיום פרק זה בחייהם. תוצאה זו אינה קלה. בה בעת, אין לי אלא להסכים להמלצת עוזר הרשם בסיכום החלטתו, כי הקיבוץ יסייע למערערים בכל דרך".