לפני כמה ימים ביקשתי ממוקי שלי שבדרכו הביתה יסור לצרכנִיה - הכּׂלבו של המושבניקים (תמיד אהבתי את המילה הזאת. היה לה ניחוח של יהונתן גפן ושל מאיר שלו) - ויקנה כמה דברים. עגבניות, מלפפונים, טונה, קוסקוס. בקטנה, לא משהו להסתבך איתו.

חלק אינטגרלי מהחיים. צילום ארכיון: יעקב גפן, לע"מ

כשהוא חזר מעורף האויב לאחר ביצוע המשימה, הוא הודיע שלא מצא קוסקוס, אבל בכל זאת קנה קוסקוס. ובכן חברים, הוא קנה את הפתיתים האפויים של אֹסם, אלו שבגלל שהם עגולים קוראים להם קוסקוס.

כדי לסבר את האוזן של מי שאינו בקיא בהלכות פתיתים, מדובר בכדורים קטנים בקוטר של שלושה מילימטר בערך, שום דבר המזכיר את המידות של פירורי הקוסקוס. אבל היה כתוב על השקית קוסקוס, אז הוא הלך על זה.

בסך הכל הגיוני כשאין לך מושג בבישול, לא ככה? "אבל היי", הוא אמר לי כשגיליתי לו שקוסקוס זה משהו מסיפור אחר, "לפחות שטפתי כלים". לא, הוא לא באמת שטף, אל תדאגו.

אבא שלי תמיד מספר שכשהם היו ילדים בקיבוץ הם למדו לשטוף רצפה על אפם ועל חמתם. פעמיים בשבוע היתה עדה, המטפלת שלהם בבית הילדים, מעירה אותם לצלילי דלי מים נשפך אל תוך החדר. יאללה, קומו לשטוף!

טוב, בלינה המשפחתית היה קשוח פחות, אבל מכיתה ד' כבר צוותו אותנו למשימות קבוצתיות יומיות, מיד אחרי ארוחת הבוקר המשותפת. גלגל בריסטול הסתובב פעם בשבוע בין משימה למשימה לפי חלוקה לקבוצות.

חדר אוכל, חדרים, כיתות, משק חי (תנו לי לשטוף כל יום את כל החדרים ולא להאכיל את העכברים במשק החי. סליחה, נעמי...).

לא היתה שאלה, למדנו לעבוד. למדנו מה שכיום מכוּנה "כישורי חיים", ולמדנו את זה הכי טבעי, תוך כדי תנועת החיים. גם המושג "יום עבודה" היה לנו לטבע שני מכיתה ז' - פעם בשבוע. לאט ובהדרגה למדנו להשתלב בכל "ענפי המשק".

אגב, אני שואלת את עצמי כיום למה היה לי ברור כל כך שאני עובדת בפעוטונים. החלוקה המגדרית היתה מובהקת, ואני תוהה אם הבחירות היו שלנו או שהוּבלנו אליהן.

הנושא של כישורי חיים באמת היה עבורנו חלק אינטגרלי מהחיים, ומובן מאליו שכיום הוא רחוק שנות אור מחיי רוב הילדים. אפילו הבסיס של הבסיס - לשרוך את הנעליים. אני עוד זוכרת שבגן היה לוח עץ עם שרוכים מהודקים אליו במסמרים, ואנחנו לומדים לשרוך.

היינו חייבים ללמוד לשרוך, כי כל הנעליים היו נעלי שרוכים. וכמה הסקוצ'ים בנעלי הילדים של ימינו הם בעצם מדגם מייצג של הפחתת דרישות המאמץ למינימום מהילדים של היום.

כן, אני בהחלט נשמעת לעצמי כמו המטפלות שלנו, שהיו מסננות לכיווננו בכעס שאנחנו "ילדי שמנת". דור הולך ודור בא, והמבוגרים תמיד יחשבו שהם היו דגם מוצלח יותר מזה שבא אחריו.

לפיכך חשבתי לאחרונה לעשות לילדים שלי מעין "שבוע מרכז", כמו בבית הספר, שבוע שבו עוסקים בצורה ממוקדת בנושא מרכזי. חשבתי לעשות להם שבוע שלם של למידה מרוכזת בנושא "כישורי חיים".

זה נראָה לי רעיון לא רע, ללמד אותם את כל הדברים הטריוויאליים שאדם בוגר צריך לקחת איתו כצידה לדרך בחיים האלו.

להפעיל מכונת כביסה ומדיח; לקפל כביסה וממש לחלק אותה בצורה מסודרת לארונות; לנקות שירותים; לשטוף רצפה; לנגב אבק; לבשל כמה דברים בסיסיים; לקשור שרוכים (יש כאן אחת שעדיין לא יודעת); אפילו להחליף מצעים.

אני יודעת שמהרשימה הבסיסית הזאת משתמע שהילדים שלי לא ממש מתפקדים בבית, אבל זה לא מדויק בכלל. הבנים למשל ממש מעולים באקס בוקס ובהפעלת מסכים בכלל. חשבתי שהרעיון שלי מעולה, אבל נתקעתי בלי רעיון יצירתי לשם של השבוע המרכז.

זה הכל הרי עניין של הצעת הגשה. חייבים למתג את זה סופר אטרקטיבי כדי שהם ייאותו לקחת חלק, וכישורי חיים לא נשמע (באוזניי לפחות) כמו משהו שיש בו הנעה לפעולה. עכשיו אתם ודאי אומרים לעצמכם "מי שואל אותם בכלל?" ואתם צודקים.

מה שכן, לילדה בת שש עדיין אפשר לשווק באינטונציות הנכונות, כולל חיוך נרגש והרמת גבות, כמה כיף זה לנגב צ'יק־צ'ק את הרצפה במגבון הגדול עם הריח הטוב, זה שמנקים איתו חפיף את הרצפה שנייה לפני שהאורחים מגיעים.

וגם איזה כיף זה לשתול בחוץ את השתילים שאני לא הספקתי, ולכתוב ברכות לכל משלוחי המנות. ובאמת זה כיף בעיניי, אלא שנראה לי שאחד מכישורי החיים החשובים ביותר כיום הוא לדעת איך לשווק את עצמך לילדים שלך. ואולי לא רק להם? אבל זה כבר סיפור אחר.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו