"החלטה בדבר ויתור על זכות שיוך בדירת מגורים צריכה להתקבל רק לאחר עריכת בירור ראוי עם החבר, שכן זו החלטה מהותית הפוגעת בקניינו ובזכויותיו של חבר אגודה שיתופית".

שלושה רבים על דירה אחת. צילום המחשה: שאטרסטוק

כך קבע בית המשפט המחוזי בחיפה בדונו בתביעת בנים יורשים לזכויות שיוך בדירה בקיבוץ מעין צבי, של חבר שהוריש את זכויותיו בדירה לאביהם של התובעים.

שלושה אחים תבעו באמצעות עו"ד הראל טיקטין, שבית המשפט יצהיר על זכויותיהם בדירה של חבר הקיבוץ שהלך לעולמו (המוריש).

לטענתם, המוריש, שנפטר ב־2015, השאיר אחריו צוואה שכתב ב־2008, ולפיה ציווה את כל זכויותיו בדירתו בקיבוץ לאביהם המנוח, שהיה אף הוא חבר הקיבוץ. האב השאיר אחריו צוואה, ובה ציווה את כל נכסיו לשלושת ילדיו, הם התובעים.

מעין צבי החליט עוד ב־2003 על מהלך של שיוך דירות הקיבוץ לחברים. "המוריש", תיארה השופטת תמר שרון־נתנאל, "נכלל ברשימת החברים הזכאים לשיוך. הוא לא התחתן ולא נולדו לו ילדים".

כחמש שנים לאחר החלטת השיוך הוא ערך צוואה בכתב ידו, והיא הופקדה בכספת הקיבוץ. בצוואה ציווה את זכויותיו בדירה ואת תכולתה לאביהם של התובעים. נוסף על כך הוא ציווה לו 5,000 שקלים מחשבונו, ואת שאר רכושו ציווה לקיבוץ.

שנים מספר לאחר שכתב המוריש את צוואתו, הוא הודיע לקיבוץ שהוא מוותר על זכויותיו בדירה ומשאיר אותה לרשות הקיבוץ.

כך הוא רשם על גבי פנייה שקיבל מהנהלת החשבונות של הקיבוץ (ובה התבקש להעביר העתק עדכני של תעודת הזהות שלו לצורך הכנת מסמכי השיוך). מנהל הקהילה, שקיבל את ההודעה האמורה, הורה על מחיקת המוריש מרשימת הזכאים לדירה.הכול לפי הצוואה. עו"ד טיקטין, צילום: עו"ד אפרת טיקטין

לטענת התובעים, לא ניתן ללמוד מהודעה זו שהמוריש ויתר על זכויותיו בדירה ויתור מלא, שנעשה בגמירות הדעת הנדרשת.

הקיבוץ, באמצעות עו"ד יצחק פינק (לאמעי, סידר, רהט, צידון, פינק), אינו חולק על זכותו של המוריש להוריש את זכויותיו בדירה, אך טוען כי משוויתר המוריש על זכויותיו בדירה טרם פטירתו, לא נשארו לו עוד זכויות בדירה שאותן יכול היה להוריש.

הקיבוץ סיפר כי המוריש היה אדם משכיל ואידיאולוג מהסוג הישן, ולא האמין בהליך שיוך הדירות, שסימל בעיניו פשיטת רגל רעיונית של הקיבוץ, וכי זו הייתה הסיבה לכך שהוא ויתר על זכויות השיוך.

"הוויתור שבמחלוקת הוא על הזכות לשיוך דירה", פירטה השופטת. "זו אינה זכות קניינית, אלא זכות אובליגטורית, מעין קניינית, של הקיבוץ כלפי החבר.

"בהתאם, היא מתווה את הבחינה המשפטית: מאחר שההוראה שנתן מנהל הקהילה להוצאת המוריש מרשימת הזכאים, והחלטות הנהלת הקיבוץ באשר לשיוך דירתו של המוריש נתונות לביקורת שיפוטית, יש לברר אם הן נעשו בדרך תקינה, אם הן סבירות, אם נעשו בתום לב ואם אינן נוגדות את תקנת הציבור.

"עוד יש לברר אם המוריש אכן ויתר על שיוך הדירה בגמירות דעת מלאה ובהבנת מלוא המשמעות של הוויתור".

"החלטה שמוציאה מהרשימה חבר שכבר הופיע ברשימת הזכאים לשיוך, היא החלטה מהותית שצריכה הייתה להישקל בכובד ראש לאחר שהעניין לוּבן עם המוריש", פסקה השופטת.

"אך הוראת מנהל הקהילה להוציא את המוריש ממסד הזכאים לשיוך ניתנה בלא דיון מקדים, מסודר ומתועד בהנהלת הקיבוץ, בשאלת משמעות הודעת הוויתור, ובלי שנערך עם המוריש בירור מעמיק בנוגע לזכויותיו ולמשמעות הודעת הוויתור. בכך נפל פגם פרוצדורלי ונורמטיבי בהתנהלות הקיבוץ", אמרה השופטת.

חוסר מודעות

"בעקבות תשובת המוריש שהוא מוותר על השיוך - היה על הנהלת הקיבוץ ליזום עימו שיחה מסודרת ולוודא שהוא מבין את הליך השיוך ואת זכויותיו, לרבות תשלומי האיזון וכל הנתונים הנוגעים להחלטה כה משמעותית.

"היה על הקיבוץ להסביר לו את התוצאה של אי־הצטרפותו להליך השיוך ואת הפגיעה הנלווית לכך בזכויות שאותן הוריש, כך שיהיה ברור באופן חד־משמעי שהמוריש אכן מוותר על זכויותיו, בהבינו את כל משמעויות הוויתור. אך לא כך נהג הקיבוץ", אמרה השופטת.

השופטת מצאה כי גם מהתנהלות הגורמים אשר טיפלו בכך בקיבוץ, עולה כי חברי הקיבוץ לא היו שלמים עם ההחלטה שלפיה יש לתת תוקף מלא להודעת הוויתור, ולכן חברי קיבוץ וחברת הנהלה ניגשו למוריש כדי לשוחח עימו.

המוריש לא האמין בהליך השיוך. עו"ד פינק, צילום: אלבום משפחתי

"כך", פירטה השופטת, "מתוכן שיחה שקיימה עם המוריש חברת ההנהלה (ושעליה דיווחה להנהלת הקיבוץ בסוף 2012), ניתן היה להצביע לכאורה על כך שהמוריש לא היה ער לכך שהודעת הוויתור משנה את האמור בצוואה, ולפיה הוא הוריש את הדירה לחברו, ועל חוסר מודעות וחוסר הבנה שלו את מצב הדברים".

הקיבוץ, פסקה השופטת, כשל בחובתו להביא בפני המוריש את כל הנתונים הנוגעים להחלטה כה מהותית מצידו.

"על הקיבוץ היה לוודא, באופן ברור ומוחלט, שהוא מבין את משמעויות הוויתור, ושמנוי וגמור עימו לוותר על זכויותיו, ולא לנצל את העובדה שהוא אולי מוותר ויתור רגשי, מבלי שהוא מביא בחשבון את כל המשמעויות הנלוות לוויתור זה".

המוריש לא פעל כדי לחתום על מסמכי השיוך. "הוא חזר ואמר, כאשר שאלו אותו, שאינו מעוניין בשיוך", תיארה השופטת. "הוא אמר שהוא רוצה לגור בדירה עד אחרית ימיו ושנותיו, ואינו מעוניין שידברו איתו על השיוך או שיקבעו מי יקבל את הדירה לאחר מותו".

זו התנהגות המלמדת על הוויתור, טען הקיבוץ, אך השופטת לא הסכימה.

"סממנים אחרים בהתנהגותו הצביעו שאין הוא מבין כראוי את משמעות הוויתור", אמרה השופטת, "ושהוא סבור שיש משמעות להורשת הדירה בצוואתו. כדי להסיק ויתור על זכות בדרך של התנהגות, חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית ושאינה משתמעת לשתי פנים".

לפיכך פסקה השופטת שאין תוקף לוויתור של המוריש על זכויותיו בדירה, שכן הוא לא נעשה בגמירות הדעת הנדרשת. הזכויות בדירה נשארו של המוריש, והורשתן לאבי התובעים וממנה לתובעים היא תקפה.

משכך, התובעים זכאים להצטרף להליך השיוך, אך אין להם זכות שדירתו המסוימת של המוריש תשויך להם, שכן לפי החלטת השיוך והתקנון במעין צבי יש לחבר זכות להיות שותף בהליך השיוך, אך אין לו זכות לקבל דווקא את הדירה שבה הוא גר.

עוד חייבה השופטת את הקיבוץ לשלם לתובעים שכר טרחה בסך 15,210 שקלים.