תקנות הערבות ההדדית בקיבוץ המתחדש מגדירות את סכום הגמלה הפנסיונית שהקיבוץ חייב לחבריו, אך גם מתירות לקיבוץ לנכות מסכום הגמלה כל תשלום שהחבר מקבל והוא בעל אופי פנסיוני.

במחלוקת בין החבר לבין הקיבוץ באשר לאופיו של הסכום שמנכה הקיבוץ מהחבר, על הקיבוץ הנטל להוכיח כי אכן זהו סכום הניתן לניכוי.

מצב לא שכיח. צילום המחשה: שאטרסטוק

כך קבע בפסיקה חדשה בית משפט השלום בצפת, וחייב את קיבוץ כפר הנשיא להשיב לחבר הקיבוץ יותר מ־300 אלף שקלים שניכה מאז 2008 מהגמלה הפנסיונית ששילם לחבר.

התובע, חבר קיבוץ בשנות ה־90 לחייו, טען בעבר בתביעה שהגיש בעצמו, כשהוא מיוצג בידי בנו שאינו פרקליט, כי הקיבוץ ניכה ומנכה שלא כדין מסכום הפנסיה שהוא מקבל מהקיבוץ רנטה המשולמת לו מגרמניה בהיותו ניצול השואה.

הקיבוץ הסביר שהרנטה היא פנסיה לכל דבר ועניין, ושאותה רכש מטעמים כלכליים בשנת 1982 מהביטוח הלאומי בגרמניה לחברים יוצאי גרמניה (שחלקם כלל אינם ניצולי השואה), ולכן הוא זכאי לנכותה. כל ההבדל הוא שזו פנסיה המשולמת מקרן גרמנית, ולא מקרן או מחברת ביטוח ישראלית.

השופט דניאל קירס מבית משפט השלום בצפת קיבל בעבר את טענת הקיבוץ שמדובר ברנטה רגילה של ביטוח גרמני סוציאלי, ולא ברנטה שמהותה פיצוי לניצולי השואה. משכך, הוא דחה את התביעה.

התובע ערער לבית המשפט המחוזי בנצרת, וחזר על טענתו שזו רנטה שהוא קיבל עוד קודם שהקיבוץ רכש את ביטוח הפנסיה מגרמניה, וזאת בגין אובדן משפחתו בשואה והנזקים שנגרמו לו בהיותו ילד.

טענה זו נדחתה אומנם בבית משפט השלום, אך בית המשפט המחוזי מצא ששאלה זו לא נתבררה כל צרכה, והחליט להחזיר את התיק לבית משפט השלום, כדי שזה יבדוק אם קודם לרכישת הביטוח הגרמני אכן קיבל המערער רנטה (שהחבר טען כי קיבל אותה בתור פיצוי על נזקיו בשואה, ולא כתשלום פנסיוני).

אם יימצא שאכן קיבל, יש לברר אם הרנטה המשולמת כיום היא פנסיה חדשה שרכש הקיבוץ, או הגדלה של הרנטה.

כך מצא את עצמו בית משפט השלום במצב לא שכיח. מצד אחד לא התערב בית המשפט המחוזי בקביעה שהקיבוץ רכש לתובע את הביטוח הגרמני.

מצד שני קבע בית המשפט המחוזי כי על בית משפט השלום לברר, בהליך משלים, אם אכן קיבל התובע רנטה טרם רכישת הביטוח, שהרי בית משפט השלום בעצמו כבר דחה טענה זו, וקבע שמלוא הרנטה המשולמת לתובע היא הפנסיה שנקנתה עבורו.

כדי לברר זאת יש צורך בראיות, ואיך מוכיחים שהיתה או לא היתה רנטה קודמת כשאין מסמכים או ראיות לכך וכל אלה מצויים, אם בכלל, בידי התובע.

נראה שהקיבוץ, באמצעות פרקליטיו (קופרשמיט־גולדשטיין, עורכי דין), מצא את עצמו במבוכה ראייתית. כיצד יוכיח שהתובע לא קיבל רנטה קודמת, או שהפנסיה המשולמת כיום לתובע - כולל תוספת לרנטה קודמת (שאינה כספי ביטוח פנסיה אלא בגין השואה, כטענת התובע) - כשהקיבוץ כבר הוכיח בראיותיו הקודמות שהפנסיה שמקבל התובע, היא זו שהקיבוץ רכש עבורו?

גם בית המשפט, כך נראה, התלבט. "גם בהליך המשלים לא הובאו ראיות של ממש שיש בהן כדי להוכיח שהתובע קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח, או כאלה שיש בהן כדי להוכיח שהוא לא קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח", אמר השופט.

בית המשפט מצא את הפתרון בתשובה לשאלה על מי נטל ההוכחה ופרשנות לתקנות הערבות ההדדית, שהן חקיקה סוציאלית (הבטחת רף בסיסי להכנסה באמצעות תשלום רווחה).

תכלית התקנה היא להבטיח את צרכיו של החבר בגיל פרישה, כשהכלל הוא תשלום הגמלה הפנסיונית, והחריג לכלל הוא הרשות שניתנה לקיבוץ לנכות תשלום בעל אופי פנסיוני.

"לכן הנטל להוכחת קיומו של סכום הניתן לניכוי מערך הספקת צורכי החיים של חבר בגיל הפנסיה בקיבוץ המתחדש רובץ על כתפי הקיבוץ. משכך, על הקיבוץ הנטל להוכיח שהרנטה שמקבל התובע מגרמניה נחשבת כספי ביטוח פנסיוני הניתנים לניכוי", אמר השופט.

"אך הקיבוץ", פסק השופט, "לא הוכיח שהתובע לא קיבל רנטה קודמת, שכן לא הובאו ראיות לקיומה של רנטה הקודמת לביטוח שנרכש". השופט הפך את פסק הדין הראשון שנתן, ואמר שהקיבוץ גם לא הוכיח שהרנטה המשולמת היא סכום הניתן לניכוי מהגמלה הפנסיונית לחבר.

משכך, הוא חייב את הקיבוץ לשלם לתובע את הסכומים שניכה, ביטל את החיוב שהוטל על התובע בפסק הדין הראשון לשאת בהוצאות המשפט של הקיבוץ, וחייב כעת את הקיבוץ לשלם לתובע 8,000 שקלים עבור הוצאות ההליך. בכוונת הקיבוץ לערער.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו