כמה פעמים קרה לכם בשנה האחרונה שהרהרתם על עובדת קטנותו ואפסותו של עצם קיומכם, או על קטנותם ואפסותם של מעשיכם אל מול העולם, היקום, הזמן, ההיסטוריה? מי שתשובתו היא "אפס פעמים" יכול להפסיק לקרוא כעת. השאר מוזמנים להמשיך.

ומה עם הענווה הקוסמית שלכם? צילום המחשה: שאטרסטוק

לי עצמי זה קורה כמעט כל אימת שאני קורא משהו על אסטרונומיה, אבולוציה או היסטוריה גלובלית, כלומר בערך פעם בשבוע. התחושה הראשונה העולה בי במקרים אלו היא של ענווה, ובעצם סוגים שונים שלה. לעיתים היא מלֻווה במלנכוליה.

אנו שוכנים על כדור הארץ, שהוא פלנטה אחת במערכת השמש, בתוך גלקסיית שביל החלב שבה כ־200 מיליארד כוכבים, וקוטרה כ־100 אלף שנות אור, והיא רק אחת ממאות מיליוני הגלקסיות ביקום המשוער (ולא נריב על מיליון יותר או על שני מיליון פחות). זו בהחלט סיבה לצניעות, נקרא לה "ענווה קוסמית".

ראשיתו של הזמן, במפץ הגדול, היתה לפני 14 מיליארד שנה. כמה זמן יש עוד בעתיד? זו שאלה גדולה, התלויה למשל בשאלה אם היקום ימשיך להתרחב או שמתישהו יקרוס בחזרה.

מכל מקום, שבעים, שמונים או תשעים שנות חיינו הן באמת כאין וכאפס אל מול זה, וגם פה דרושה עוד צניעות, נקרא לה "ענווה כרונית" (על שם כרונוס, אל הזמן במיתולוגיה היוונית).

הלאה. לכולנו יש כוח פיזי, מעט או יותר, המאפשר לנו לזוז ולפעול. במדע ידועים ארבעה כוחות: כוח הכבידה, הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החלש והחזק.

כוח הכבידה מחזיק את כל היקום בצורתו, אבל הכוחות האחרים חזקים ממנו מיליוני מונים. אז מה כוחנו הקט אל מול אלה? לצניעות המתבקשת כאן נקרא "ענווה פיזית".

הצניעות האחרונה הדרושה היא "ענווה ביולוגית": אנו רק אחת מצורות החיים בעולמנו. התפתחנו מהאמבה באופן אקראי, בלתי מכֻוון וממש לא כמטרה אלוהית להיות תפארת הבריאה. אנו חולקים 98 אחוזים מהגנים שלנו עם השימפנזה, ו־90 אחוזים עם שאר היונקים.

ודאי שיש לנו ייחוד - המוח הענק והמפותח שלנו המאפשר בכלל הרהורים כאלה - אך ליצורים אחרים יש תכונות עדיפות אחרות, ועדיין נדרשת צניעות גם פה. "צניעות באדם בינוני היא בחזקת יושר, באדם גדול היא צביעות", אמר שופנהאוור.

כיצד כל הידע והתובנות הללו משפיעים על מחשבותינו, על מצב רוחנו? מרבית הקואוצ'רים ותורות ההעצמה למיניהן מטיפים לנו: אתה יכול, אתה מוכשר, מה שתרצה באמת - תשיג. אבל מה כל זה מול ה"אנחנו כאלה קטנים" שמוכיחים לנו היקום והזמן, הפיזיקה והביולוגיה?

האין פה מקור לייאוש קל, או לפחות למלנכוליה? שתי תשובות נכונות יש לכך: הראשונה היא כן, והשנייה היא לא. למה כן? צ'רצ'יל טען שהענווה היא הפריווילגיה של המוצלחים פחות, ובינינו - יש פה אכן מצב וסיבה למלנכוליה (למתעניינים: חפשו בוויקיפדיה את התחריט החידתי של אלברכטדירר בשם זה).

המלנכוליה, סוג קל של דיכאון, נחשבה באסכולה הנאו־אפלטונית דווקא למתת־אל, לתכונה ברוכה ולמקור ליצירתיות. תודו שיש בזה משהו.

ובכל זאת, למה לא? נסו את הגישה הפרגמטית: נו, אז אני קטן והעולם גדול, אז זמננו בעולם הזה מוגבל, כוחנו דל ואנו בסך הכל עוד בעל חיים. איך הייאוש מזה יעזור לי? למה צריך להיות אכפת לי אם ואיך יזכרו אותי בעוד מאה או בעוד אלף שנה?

הבה נדחוף את המחשבות הפסאודו־מתוחכמות הללו לצידו האחורי של המוח, לבית הקברות של האשליות והתקוות שעליו ממונה פסיכולוג תורן מטעם הנצח, ונמשיך בחיינו תוך כדי שאנו עושים מה שנראה לנו נכון ומועיל.

בין הגישה של "הוא איש צנוע ויש לו כל הסיבות לכך", לבין זו של "אם לבחור בין יהירות כנה לבין ענווה צבועה, אני בוחר בראשונה" - יש טווח שלם של אפשרויות, הטווח של חיינו הממשיים.

נניח שבחרתם בכל זאת בנתיב המלנכולי. האם הוא רלוונטי רק לחיים האישיים שלכם, או גם מעבר? לקיבוץ שלכם, לתנועה הקיבוצית בכלל, לרעיון הציוני ולמדינת ישראל בת ה־70 שקיומה אינו מובטח לנצח כלל.

עדיין מדכא? התשובה היא אולי זו של פוליקר: "פחות, אבל עוד כואב", גם מפני שכל אלה הן ישויות גדולות ומורכבות יותר, במרחב ובזמן, ובעיקר מפני שהן לא אני.

אה, ופורים שמח כמובן. אני שוקל להתחפש לדודי אמסלם רק כדי שאוכל לטפס על הסילו ולצעוק משם: "שטינקרים!" ובפרס ישראל לדוד גרוסמן, המלנכולי מקרב סופרינו, נתנחם.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו