החושך הוא הפחד, והוא מפחיד ומאיים ולא רצוי, אבל מדובר בחלק בלתי נפרד מחיינו. בהתבוננות מושכלת ובוגרת, החושך הוא הדייט המושלם עם עצמנו, זה המפגיש אותנו עם החלומות והשאיפות שלנו, עם המאבק הפנימי וההתלבטות לקבל החלטות ועוד.

הטכניקה לאי טיפול בבעיה עצמה. הפגנת מבקשי מקלט, צילום: מוטי קמחי

החושך, בעצם, הוא מעין חלון הזדמנויות במהלך היממה שמאפשר לפגוש את האני ולהחליט האם אני אוהב את עצמי?

אתם ודאי שואלים מדוע בחרתי לציין דווקא מוטיב משיר חנוכה לחג הפורים? כדי להמחיש לנו עד כמה נפש האדם היא עדינה ורגישה. לראייה הנה הדוגמה האישית שלי.

בילדותי, תמיד כשהגיעו לשורה "סורה חושך, הלאה שחור!" בשיר "באנו חושך לגרש", חשתי אמביוולנטיות ומועקה התגנבה ללבי לצד החגיגה, הלפידים והנרות. מיותר לציין מה התחולל בראשי כילדה, אבל אסכם שזה היה מפחיד.

מזל שהיה כיבוד ספוג בשמן ובסוכר שהרגיע את נפשי הסוערת, למרות שבתוך תוכי האמנתי שאיש לא רוצה לגרש אותי. אבל החושך הוא כהה וכך גם אני, לכן הרגשתי לא בצד המואר והמאיר אלא בצד שמכבים אותו.

הקושי להכיל שחורות הוא, מי יותר ומי פחות, משחר האנושות. גירוש פליטים מאפריקה מרים לנו להנחתה את ההזדמנות להתבונן בסוגיה.

כל סיקור רשתי מעלה קולות ברחוב כגון: "יאללה, שיעמיסו אותם במכולות ויזרקו אותם רחוק מגבולות הארץ!", ויש גם "סוף סוף נחזור לתחנה המרכזית הישנה בלי פחד מהאפריקניה השולטת!".

בואו נחבר גם את ההקשרים העולים מהמילה "שחור" בארץ ובעולם. אציין גם שבעלי חיים שצבעם שחור בדרך כלל לא מאומצים, ויש עדויות שלבסוף הם מומתים. וכך גם הקושי בנוגע לאימוץ תינוק שחור.

פתרון הגירוש הוא זמני, רק עד שתמצא בעיה אחרת להיות שעירה לעזאזל שניתן להטיח בה את בעיות ההזנחה של תושבי דרום תל אביב ושל השכונות המוזנחות האחרות שבהן משתכנים פליטים. תושבים המופקרים וזועקים לעזרה הוא מצב בלתי נסבל.

אולי יש שיראו דווקא שפליטי אפריקה, בזכות צבעם, הצליחו להעלות למודעות החברתית ולזירה הפוליטית את בעיית התושבים. כך שהאחראים הבינו, סוף סוף, שיש בעיה של הזנחה ומצוקה שאי אפשר לטאטא מתחת לפני השטח.

במקום להעמיק במתן פתרון מקצועי בהלימה למצוקת התושבים, מוציאים מהכובע מפלצת ומייצרים פרובוקציות חברתיות ומדיניות על רקע שנאת הזר. דרום תל אביב מוזנחת למעלה משני עשורים, אך הפתרון המוצע משקף את שיטת הטכניקה לאי-טיפול בבעיה עצמה.

יישום תוכנית הגירוש עלול לפגוע בבסיס לשוויון ולצדק לכול, שחרותים על דגלנו ומצוטטים בפנינו בנאומים השונים שעוסקים בקבלת הזר-הגר וחסר הישע, שנמצא בעמדת מיעוט חסר כל, ונודד ומחפש מפלט.

ואם ברגישות עסקינן, כדאי לחשוב על הקרע והשסע המדיני-חברתי הקיים ממלא כלפי העלייה הציונית מאתיופיה ביחס לצבעים שחור-לבן.

דווקא בעת הזו, כשמרוץ חיינו מורכב מהישרדות יום יומית שמכבידה עלינו להיות מעורבים ופעילים, נדרש מכל אחת ואחד מאיתנו לא להתעלם מהחלטת הגירוש בתירוץ שהדבר לא רלוונטי ולא  נוגע לנו.

הוא רלוונטי לנו מאוד, כי מחר נדרש לתשובה מבנותינו ומבנינו שיגדלו ויבינו שהם יכולים לגרש באופן סלקטיבי, או לחלופין לדרוש ממנהיגם להחיל את חוק גירוש הפליטים מאפריקה לכל מטרה.

אני פונה למנהיגי העם והמדינה בהמון אהבה והערכה, מעורבות בתחושה של כעס ובושה: מצאו פתרון אחר לגירוש ושנו את גורלם של הפליטים מאפריקה. שקפו לנו מסרים של כבוד האדם וחירותו – של אהבת האדם לחיבורים בין התרבויות והגוונים החיים בארץ היפה שלנו.

אני גאה לכתוב את הדברים האלו מדם לבי כי איני פליטה או חיה בגלות, אלא אזרחית ישראלית וציונות, שאת צעדיי עשיתי כילדה מאתיופיה דרך סודן. היום, בראש מורם, אני שומרת על הערכים שחונכתי עליהם בהם, לזכור להיות אנושי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו