ברלין, יוני 2014. שער ברנדנבורג, רחוב הומה אדם. לפתע, במעיל שחור ארוך, אחד עמית סגל. כן, ההוא מהטלוויזיה ומגלי צה"ל.

עמית סגל פסע לתומו בברלין, לא מוכן למתקפה הצפויה. ואני כזה... "עמית!" והבעל שלי כזה... - הופ! שני צעדים לפניי - "לא, אני לא יודע מי האישה הזאת שעושה כאן בושות. אין לי קשר אליה. לא מכיר".

לארגן לי שם כדי להתכסות בו כשקר לי מהבדידות, איור המחשה: שאטרסטוק

מכירים את אלו שנורא מתרגשים כשהם רואים אנשים מפורסמים? אז אני. האמת שהשתפרתי מאוד, אבל היו לי הרגעים המביכים שלי, מודה. למעשה, עד היום הבן שלי, כשהוא רוצה להביך אותי, אומר לי "עמית!"

כשהיינו ילדות היה לנו ספר בשם "כשאגדל". בכל אחד מהעמודים שלו הונחה לפתחנו האפשרות מה נוכל להיות כשנגדל. רופא, אופה, צייר, ספר, איכר, סנדלר, מקצועות כאלו ואחרים, עם האפשרות לראות את עצמנו בתפקיד.

לכל אחד מהאיורים היה חור בצורת מסגרת הפנים ובתחתית הודבקה מראה, כך שהיינו אנחנו ממש הרופאה, האופה וכל השאר.

ובסוף כל עמוד - השורה שהשאירה תקוות שהכל אני יכולה: "אבל למה להחליט כל כך מהר? אולי ארצה בסוף להיות משהו אחר". תקוות גדולות.

לא מזמן אמר לנו אחד הבנים שלנו בארוחת הערב, "למה אתם משקיעים בחוג הבלט שלה?" (מבט מזלזל של אח לעבר אחותו הקטנה) "הרי זה לא שייצא ממנה משהו".

לשיטתו, אם ילד לא צפוי להיות מסי אז למה בכלל לשלוח אותו לחוג כדורגל, ואני חושבת שהוא לא לבד בתחושה הזאת. בינינו, לרבים מאיתנו יש רצון סמוי להיות מוכרים. אולי זה יושב בפסיכולוגיה שמאחורי הדברים, על צורך להשאיר משהו משמעותי שייזכר אחרי לכתנו.

אנחנו לוקחים את הצורך הזה להיות מוכרים למקומות מגוונים מאוד. אם הזכירו למשל בחדשות את שם הקיבוץ שלנו - אנחנו מתרגשים, אפילו אם הנסיבות יהיו סופר טרגיות. ואם קיבוצניק לשעבר יעמוד בראש השב"כ, התנועה הקיבוצית כולה תתייצב מאחוריו לתמונה המשפחתית, שהרי הוא משלנו!

אנחנו אוהבים לזכור לזמרים מפורסמים מאיזה קיבוץ הם, ואף על פי שציפי שביט עזבה את נווה ים בכיתה א', היא תמיד תהיה מנווה ים, ומתי כספי מחניתה, וכמובן השלישייה המנצחת של קיבוץ משמרות: שלום חנוך, חנן יובל ומאיר אריאל - הם חוד החנית שלנו. בזכותם כולנו (קצת) מפורסמים.

וכן, ששי קשת הוא מגליל ים והוא בן גילו של אבא שלי, שמספר עד היום איך ששי היה שורק לנורית היפה מהכיתה שלו. נגיעה קלה בשמים.

הטריק הוא לעשות את הניים דרופינג ולספר כבדרך אגב מי המפורסם ששוזף את רשימת אנשי הקשר שלך, כאילו זה הדבר הכי טבעי. כאילו את לא מתרגשת בכלל מליטוף התהילה. אם אני לא אהיה מפורסמת, לפחות אארגן לי איזה שם ידוע להתכסות בו כשקר לי מהבדידות.

פברואר 2018, מדבר יהודה. רגע לפני שקיעה, מכונית קטנה עושה דרכה בכביש המפותל אל עבר כפר הנוקדים. הזמרת נוהגת, שתי החברות שאיתה נרגשות, הגמלים כבר מחכים, הכפר כולו לובש חג. ועוד מעט היא עולה לבמה. הלהקה כבר מחכה.

"עם ינאי זה תמיד בלגן", הזמרת אומרת להן כשהן מגיעות לשער הכניסה לכפר, ומכניסה אותן ברגע אחד אל נבכי אחורי הקלעים. יש להקה, יש שמות מפורסמים מאוד, יש רכילות, וישנם גם האנשים שמאחורי השמות.

הן לוחצות ידיים בהתרגשות, אבל שומרות על סבר פנים של "תזכירו לי מי אתם?" וקצת מדברות איתם, וקצת מתחככות במפלצות התהילה.

וכשההופעה מתחילה, שתי החברות מקבלות עליהן תפקיד. הקהל לא פשוט, ברובו המכריע גברים, וצריך עכשיו להרים אותם מרבצם. איך עושים את זה בלי נשים על רחבת הריקודים? אנחנו נהיה הנשים שעל הרחבה.

לא באמת היינו כאלה נדרשות. הם מספיק מעולים גם בלעדינו, אבל לא ישבנו לרגע. בשורה הראשונה, מטר וחצי מהמפורסמים, כבר מחליפות איתם חיוכים של "אנחנו נסענו איתכם בוואן, אנחנו כבר משפחה", אבל הכי־הכי היינו גאות בזמרת.

כן, היא מפורסמת מאוד. כן, היא היתה מדהימה. כן, היא מוכשרת בטירוף. אבל בעיניים שלנו - זאת היתה חברה שלנו שם, קרובה ואהובה, שנתנה הופעה מושלמת.

ובסוף, כשישבנו איתם אחרי שהכל נגמר, אמרתי להם שאולי כבר לא אכפת להם מפידבקים, ואולי כבר לא מעניין אותם לשמוע שהם היו מעולים, כי הם כבר שלושים שנה מכירים ושומעים את זה, אבל בתור מי שהפידבק חשוב לה מאוד - אני מוכרחה לתת להם אותו.

ואז הם אמרו שפידבק זה בכלל משהו מעולם הסאונד, ועלו על הוואן חזרה למדינת תל אביב. ואנחנו התרגשנו.