הטיול שלנו יוצא הפעם לכרמל, שם נבחר בשני אתרים ובמסלול אחד מבין שלל האפשרויות העומדות לפני אלו הבאים לסייר בהר הירוק.

המוחרקה - המקום שבו התרחש מאבק בין נביאים לבין אלים, נחל חיק עד נחל אלון - מסלול הליכה היוצא משולי עוספיא, והבזלטון - פארק פסלי בזלת בקיבוץ עין כרמל. במובן מסוים נחצה את הכרמל ממזרח למערב.

מטבעות לשון

נתחיל את הטיול בקרן הכרמל, הלוא היא המוחרקה, שם על פי חלק מהמסורות התמודד אליהו הנביא עם נביאי הבעל והאשרה.

מנזר המוחרקה. צילום: משה מילנר, לע"מ

שלוש שנות בצורת עברו לפני כן, מאז גזר אליהו בצורת על הארץ בגלל חטאי העם וההנהגה. בתום תקופה זו ציווה האל את אליהו להתמודד עם אחאב.

השניים נפגשו, ותוך כדי השיח המתלהם ביניהם אמר אחאב לאליהו את המשפט שלאורך ההיסטוריה יהפוך למטבע לשון בחברה הישראלית: "האתה זה עוכר ישראל?" ואליהו הגיב: "לא אני עכרתי, כי אם אתה ובית אביך".

לאחר דין ודברים קבעו השניים נקודת מפגש לקרב בין האלים. המקום שנבחר לכך הוא הר הכרמל. לכאורה הם יכלו לקבוע מקום קרוב לביתם - אליהו מהגלעד, אחאב מיזרעאל - אלא שנראה כי קדושתו של הכרמל היתה מוכרת לשניהם, והם קבעו שם את הקרב.

מצד אחד של המתרס עמד אליהו הנביא, לבדו. מנגד עמדו 400 נביאי בעל ו־450 נביאי אשרה. באמצע עמד עם ישראל וצפה במחזה, שבסופו הוא אמור היה להשתכנע מי האל הטוב יותר ואותו לעבוד.

אליהו פנה לעם ושאל: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" (עוד ביטוי שהפך מטבע לשון).

העם המבולבל לא ידע לענות. ואז הודיע אליהו על קיומה של תחרות "האל שורף הקורבן". המתמודדים אמורים היו לערום עצים על המזבח, להניח עליו את הקורבן, אבל לא להבעיר אש. האל החזק, הטוב והנכון הוא שישרוף את הקורבן.

"תחילה אתם", אמר אליהו לנביאים, "כי אתם רבים". העם בנה מזבח, הניח עליו עצי מערכה ומעל הכל הניח את הפר. את אש לא הדליקו. את האש ידליקו האלים. והם אכן קראו לאל "הבעל ענינו, הבעל ענינו".

אך איש לא ענה. הם ניסו שוב, קראו ורקדו, רקעו ברגליהם - וכלום. אז החליט אליהו לצחוק קצת על חשבונם, ובלשון הכתוב: "ויהתל בהם אליהו". "קראו בקול, אולי שיח לו ואולי שיג לו", לעג להם. לאחר מספר ניסיונות הגיע תורו של אליהו.

הוא שיקם את מזבח האלוהים ההרוס, חפר תעלה מסביב, וביקש מהעם למלא אותה במים ולשפוך מים גם על העצים ועל הקורבן. שלוש פעמים.

אחר כך אליהו התפלל, קרא לאלוהים ואכן יצאה אש וליחכה את המים, את העצים ואת הקורבן. היה זה בשעת המנחה, תפילה המיוחסת לאליהו.

הוא ביקש מהעם לתפוס את נביאי הבעל והאשרה ולהוריד אותם אל נחל קישון. שם הוא פעל נגדם כך: "ויורידם אליהו אל נחל קישון, וישחטם שם".

אליהו חזר לכרמל, גהר על הקרקע והתפלל לגשם. אז פנה לנערו ושאל: מה קורה שם במערב? האם התקדרו השמיים? הנער לא ענה. אף ענן לא זז. אליהו חזר להתפלל, ושאל את הנער את אותה השאלה. התשובה נותרה דומה.

כך שבע פעמים, ולאחריהן אמר הנער: "הנה עב קטנה ככף איש עולה מִים". על פי הנצרות, שההר הזה קדוש עבורה, ישנו מסדר בשם הכרמליתים. כף היד הזאת מבשרת את בואה של מרים, אם ישוע.

אליהו ביקש מהנער שיגיד לאחאב לחזור הביתה לפני שיתפוס אותו הגשם. אליהו יצא רכוב אחרי ששינס מותניו, והגיע ליזרעאל לפניו.

עוספיא או חוסיפא?

ניכנס פנימה לחצר המנזר, נתרום כמה שקלים, ונעלה לגג הבניין. מכאן נכונה לנו תצפית נהדרת אל המרחב, כולל עמק יזרעאל, הר תבור, גבעת המורה, הגלבוע והרי הגליל. מי שיש לו קושי להיכנס למנזר יוכל לקיים את התצפית מבחוץ, אך שדה הראייה יהיה קטן יותר.

לאחר הביקור במוחרקה נעלה על כלי הרכב ונחצה את דלית אל־כרמל ואת עוספיא. לקראת היציאה מעוספיא נבחין בשלט קטן, סמוך למסעדה, המכוון אותנו לנחל חיק. כאן מתחיל הטיול שלנו.

בזמן שנחצה את עוספיא נספר שההתיישבות הדרוזית של ימינו החלה לפני כ־400 שנה, בימי מרד הדרוזים בעות'מאנים בהנהגת פח'ר אל־דין אל־מעני השני.

עוספיא ודלית אל־כרמל היו בין 17 הכפרים שהוקמו לביצור נסיכותו מדרום. עם הזמן נותרו רק שניהם.

עוספיא. צילום: משה מילנר, לע"מ

בימי התלמוד היה כאן כפר יהודי בשם חוספיא. ייתכן שהמשמעות של שמו היא חשיפה לרוחות, מפני שהוא ישב על ראש ההר, חשוף למשטר הרוחות במקום.

בחפירות שנערכו במקום נמצאה רצפת פסיפס ובה גלגל המזלות, לצד מדליון בצורת שמש ועליו הכיתוב "שלום על ישראל". מדליון זה הופיע בשטר של לירה ישראלית מסוף שנות החמישים.

במלחמת העצמאות יצאה מעוספיא מחלקת מתנדבים להגנת יישובי הגליל. שמונה מבני המקום לא חזרו מהקרבות.

הקשר עם היהודים התחיל למעשה עוד קודם, בימי המרד הערבי הגדול, אז נפגעו גם הדרוזים שפנו לחברים מיגור בבקשה לעזרה. אנשי יגור קשרו בינם לבין אבא חושי (לימים ראש עיריית חיפה), וזה סיפק להם נשק ותחמושת.

שיתוף פעולה זה הוליד שיתופי פעולה ביטחוניים נוספים. אחד משיאי הקשר היה הסתרת אבא חושי בבית השייח' לביב, מוכתר הכפר, בשבת השחורה. כאות הוקרה ליחסים עם אבא חושי, הרחוב המרכזי נקרא על שמו.

מנחל אל נחל

נתחיל את המסלול בקצה עוספיא. משם יורד שביל ישראל בתוך חורש עצי איקליפטוס.

תחילת ההליכה בשביל רחב, עד שנכנסים לערוץ הנחל. התחתרות המים בגיר הקשה יצרה קניון קטן, חביב ואתגרי במקצת. הסימון עובר מגדה לגדה כדי לאפשר הליכה נוחה. על המדרונות צומחים עצי אלון, אלה וקטלב.

ביציאה מהקניון נפגוש את מעיין עין חיק. המים מנוקזים לבריכה, אלא שהזנחה רבת־שנים גורמת להם לנזול מכיוונים שונים ולא להיאגר. אט־אט ייפתח הנוף לפנינו, והנה אנחנו במעין בקעה קטנה, מוקפת הרים, הלוא היא בקעת אלון.

בהיפתח הנוף נבחר במסלול הימני המוליך לנחל אורן. בעונה זו, ימי חורף־אביב, ניתן למצוא בנחל סחלבים מסוגים שונים. שימו לב אליהם. על גבול הכניסה לנחל נמצאת חורבת אלון. כאן נמצאו שרידי יישוב החל מהתקופה הניאוליתית ועד לתקופה הממלוכית.

בשלהי התקופה העות'מאנית התקיים כאן יישוב דרוזי, אך הוא נהרס ונעזב בימי מרד הפלחים באברהים פשה המצרי.

בשנת 2003 בנו הדרוזים באזור מבנה קטן המנציח את זכרה של סית ח'דרה (הגברת הירוקה), שהתגוררה בכפר זרעא ויעצה לתושבי הכפר בסוגיות מוסריות ודתיות. מכאן נמשיך עוד כמה מטרים, והנה אנו במעיין עין אלון, מעיין קטן וחביב, לא הרחק מהרכב.

סודות האבן

היעד הבא בטיול שלנו הוא קיבוץ עין כרמל, הנמצא על כביש 4, מרחק עשר דקות נסיעה מהמקום שבו אנו נמצאים. עין כרמל הוקם בראשית שנות החמישים בידי שתי קבוצות הכשרה - מעין הים ומרמת רחל.

השם עין כרמל משמר במקצת את השם הקודם של אחת הקבוצות. מגילת היסוד נחתמה עוד לקראת סופה של מלחמת העצמאות.

החותמים היו ארבעה: שני מבוגרים ושני ילדים, נציגים מתוך שתי הקבוצות. עד העלייה לקרקע גרו החברים במחנה המעפילים עתלית (שננטש עם עזיבת הבריטים).

פנינו אל פארק פסלי בזלת הנקרא בזלתון. זהו גן פסלים ייחודי העשוי מסלעי בזלת ענקיים. במקום כשלושים פסלים, כולם עבודות של הפסל דגן שקלובסקי. לשקלובסקי סיפור חיים מעניין. הוא נולד בקיבוץ מרחביה, עם תום שירותו הצבאי עבד בקיבוץ כחשמלאי, ובד בבד התכונן ללימודי המחשבים.

אלא שהאהבה לאבן, לאזמל ולפטיש שינתה את מסלול חייו. כך, בלא מורה ומנחה, החל שקלובסקי לעסוק באבנים, באזמל ובפטיש.

הוא מצא בחצר הקיבוץ סלע לא קטן, והחל לתנות עמו אהבים. הסלע נענה לו, ולבסוף התקבלה צורת גולגולת אדם. הרומן עם האבן הזאת ארך כשבעה חודשים. אחרי כן יצר שקלובסקי קשר עם מרדכי כפרי, אומן אבן מנהלל.

כפרי החל להנחות את שקלובסקי בשבילי האבן ובסודותיה. בנקודת זמן זו הצטרף אליו אחיו הצעיר, ויחד הם יצרו פסלי אבנים. הפסלים הענקיים דרשו מקום ויחס מיוחד. לכן הם פנו למושב מרחביה הסמוך, וזה הסכים להעמיד לרשותם מקום להצבת הפסלים.

כדי להיות סמוכים לפארק שהקימו במושב, עזבו האחים את הקיבוץ ועברו לשם. אלא שלאחר זמן מה הם נפרדו, ואיש־איש הלך לדרכו ולעיסוקיו.

שקלובסקי עבר לעין כרמל, שהסכים להציב את הפסלים הענקיים שלו במקום. שם בקיבוץ עבד כחשמלאי, ובזמן הפנוי התעסק עם סלעי הבזלת. כך יצר את הפסלים שלו בשעות אחר הצהריים והערב, ובעצם בכל זמן פנוי.

אופיים של הפסלים מושפע מתרבויות עולם קדומות מאוד, כמו הכנענים והאשורים. הפסלים רבי־פנים ומרתקים ביופיים. שקלובסקי עבר בסוף למושב גדעונה. הפסלים נשארו במקומם, והוא עצמו מתפרנס מייצור מצבות ואבני זיכרון.