אני תומך בבחירתו של אילן גילאון לראשות מרצ, משום שמרצ חייבת לשנות כיוון. מפלגת שמאל יכולה לשאת שני דגלים.

מאבק הרואי. גילאון, צילום: אלכס קולומויסקי

האחד רדיקלי, שעיקרו שאיפה לתיקון אזרחי של החברה - צדק משפטי, זכויות אזרח, תקינות שלטונית ועוד - והשני סוציאליסטי, שעיקרו תיקון בדרכים מגוונות של אי־השוויון הכלכלי כיסוד החולי של החברה הישראלית, המוביל אותה לגזענות, לשנאה, לניכור ולהקצנה.

ברור שלשתי הדרכים נלווית גם התנגדות בלתי מתפשרת לכיבוש כעיוות בלתי אפשרי של הציונות. הבעיה עם הדרך הראשונה, הרדיקלית, איננה בחשיבותה. היא חשובה! אלא שבמציאות הישראלית היא סוגרת את מרצ במה שניתן לכנות באופן כללי "הבועה התל־אביבית".

זהו ציבור אזרחי חשוב. הוא מהווה אחד המחסומים האחרונים בפני קריסתה של החברה הישראלית אל עבר דתיות לאומנית גזענית, הומופובית ושטחית.

אבל במקביל, הזיהוי עם "הבועה התל־אביבית" חוסם את הנגישות של מרצ לציבורים אחרים, לא כי זה מוצדק, אלא פשוט כי זה ככה. לכן המשך הבחירה בכיוון זה הוא המשך הדשדוש של מרצ על הגבול המסוכן של אחוז החסימה.

במקום זאת, מרצ צריכה להדק את זיהויה כמפלגה סוציאליסטית המכוונת למצוקות היסוד של החברה הישראלית: הניכור, ההדרה של ציבורים שלמים ואי־הצדק הכלכלי המשווע.

היא צריכה ליזום מהלכים דוגמת חוק הנכים, הדיור הציבורי וקידום הקואופרציה, שיתנו מענה של אמת למצוקתם של ציבורים אלו.

זהו כיוון פותח, מחדש, מחבק, שאינו מאפיין כרגע את מרצ. אין לי ספק שכל המועמדים שותפים לשאיפות אלו, אלא שיש מועמדים שלא משנה עד כמה ירצו, הם מזוהים עם "ציר תל אביב־ירושלים", שאליו התכנסה מרצ בשנים האחרונות. אין הדבר אומר שזהו זיהוי מוצדק, אבל זו המציאות, ואין להתעלם ממנה.

נדמה לי שמקרב המועמדים, היחיד היכול להוביל את מרצ כרגע בכיוון זה הוא אילן גילאון. לא כי הוא היחיד שזו השקפתו, אלא כי הוא היחיד הנושא הוכחת עשייה ציבורית ופרלמנטרית שתזהה אותו בציבור בקלות עם מסר זה.

שמועה התגלגלה לאוזניי, שאריה דרעי אמר לאחרונה שזה רע לש"ס אם אילן ייבחר לראשות מרצ. לא שמעתי בעצמי, כך שאיני יודע. אבל ברור שזו אמירה הגיונית וסבירה.

דרעי הרי ניסה למצב את עצמו לפני הבחירות האחרונות כמי שידאג לשקופים, אבל גם הוא יודע שיש מי שמקשקש סיסמאות בנדון, בלי כל כוונה או הצלחה לבצע, ויש מי שלא זו בלבד שאינו מתכוון, אלא גם יכול ואף עשה.

המאבק ההרואי של אילן, שהוביל למה שייסגר בקרוב כהעלאת קצבאות הנכים, הוא רק דוגמה אחת לכך. דרעי חושש, והוא יודע למה.

התנועה הקיבוצית כבר כשלה פעם אחת כשלא התגייסה כאיש אחד למצב את מרצ כמפלגה סוציאליסטית. זה קרה כאשר התמודד רן כהן מול יוסי ביילין.

רבים, ואני בתוכם, טעינו כאשר תמכנו בביילין וסייענו בטעותנו למצב את מרצ כמפלגת הבועה התל־אביבית. אסור לטעות שוב. יש לתת את המפתחות למנהיג סוציאליסטי, אהוד ומוכר בחברה הישראלית, אוהד התנועה הקיבוצית, איש עממי שיוביל את מרצ לקהלים חדשים ולמקום טוב יותר.