בגיל 80, כשהוא אב לחמישה וסב ל־16 נכדות ונכדים, עזרא כץ ממלכיה מוציא לאור את סיפור חייו, ילדותו ונעוריו בצילו של הכרמל ומרבית חייו על הר מלכיה בספר "ימי ההר".

יודע לכתוב, וכותב כל השנים. כץ, צילום: אלבום משפחתי

"הוצאתי את הספר לאחר התלבטויות רבות", הוא מודה. "כתבתי אותו כבר לפני כשבע שנים. כלומר, הקלטתי את קורות חיי לטייפ, העברתי את הדברים למחשב, עיבדתי את הכתוב, הלוך וחזור, ויצא מה שיצא: 'ימי ההר' בהוצאה גלילית".

למה הפסקת את הכתיבה בספר ולמה חזרת אליו?

"הפסקתי כי עשיתי את זה יחסית די מהר, בהתלהבות, ופתאום נגמרה לי ההתלהבות. חזרתי לכתובים לקראת יום הולדתי ה־80, עברתי על החומר וראיתי שהוא בסדר לטעמי. הוספתי פתיחה ודברי סיכום וזהו".

למה ולמען מי לפרסם?

"אני יודע לכתוב, ואני כותב כל השנים. בזמנו רציתי לכתוב רומן. ישבתי וניסיתי, אבל החלטתי שכולם כותבים, ואם עוד אחד יכתוב זה לא יעלה ולא יוריד. אבל לכתוב את קורותיי זה משהו אחר.

"בחיים שלי קרו הרבה דברים מעניינים. חשבתי שמן הראוי לפרסם זאת עבור אנשים המכירים אותי, עבור מי שאינם מכירים אותי, עבור ילדיי, עבור נכדיי, ובעיקר עבור עצמי.

"בעיקרו של דבר, חלק גדול מהספר מספר על הקיבוץ כפי שהיה פעם, לא על הקיבוץ של היום. הקיבוץ של ילדותי ושל נעוריי ביגור, והקיבוץ החדש והצעיר שאליו הגעתי, מלכיה, שהיה בו אורח חיים שונה לחלוטין מזה שאליו הורגלתי ביגור.

"בזמנו היה הקיבוץ צורת חיים יוצאת דופן, לטוב ולרע, שונה מכל צורת חיים אחרת. ילדותי, נעוריי וצעירותי עברו בתוך הקיבוץ הזה, וחשבתי שמעניין איך אני, כאדם, עברתי בתוך מערכת החיים המיוחדת הזאת.

"מאז השתנו החיים בקיבוץ. כיום הקיבוץ הוא בעצם כמו יישוב קהילתי, בדומה לכל מקום אחר בארץ, וכמעט הייתי אומר בעולם".

כתבת כל מה שעלה בזיכרונך?

"דברים רבים לא כתבתי. מה שכתוב הוא התמצית של התמצית מהדברים שאני זוכר. הם חשובים כיוון שהם לא רק זיכרונותיי שלי. קראו את הספר בני כיתתי וגם אחרים, ואמרו לי שהם זוכרים את הדברים באופן דומה ושונה.

"לכל אחד היו החיים הפרטיים, המיוחדים שלו והמשפחה שלו, השונה. והיה משהו בחיים המשותפים שהיה משותף לכולם ושונה לכל אחד. גרנו יחד, חיינו יחד, וכל אחד חווה אותן חוויות בדרכו שלו. אני כתבתי איך אני חוויתי את החוויות האלה".

הספר מיועד לחברי קיבוץ?

"אני חושב שזה יעניין, אם בכלל, חברי קיבוץ, אבל גם את מי שיודעים על קיומו. ומי בארץ לא יודע על הקיבוץ? הקיבוץ הוא הרי חלק מארץ ישראל. אין כמעט אדם בהוויה הישראלית שאינו קשור באיזשהו אופן לקיבוץ.

"אף על פי שבקיבוץ בשיאו היו שבעה אחוזים מאוכלוסיית הארץ, לכל אדם בישראל יש איזשהו קשר קיבוצי. אני חושב שהספר לא יתפרסם ברבים, אבל אם כן, יהיה לו מה להגיד להרבה אנשים".

אמרת שרוב חייך לא נכנסו לספר.

"לא רציתי להוציא ספר גדול. חלק מהדברים לא זכרתי, ורק לאחר מעשה עלו בי זיכרונות רלוונטיים. אולי בזה ערכו של הספר. כרגע הוא מספר סיפור על דברים שזכרתי כשכתבתי אותו".

אתה גדלת בלינה המשותפת, וגידלת בה חמישה ילדים. הביקורת וההשתלחות בלינה המשותפת מופיעות כמעט בכל הספרים שנכתבו על הקיבוץ, ואילו בספרך לא.

"הרעיון הזה של הלינה המשותפת היה נורא. איך לוקחים את הילדים מהוריהם, ואיך מטפלת אחת יכולה לתת את החום שהילד צריך? אבל צריך לזכור שהלינה המשותפת הייתה כורח, היא באה מתוקף זה שרצו לתת לילדים את הטוב ביותר, את מה שלא היה להורים.

"אני זוכר שלא היה לי טוב בלינה המשותפת, אבל אנחנו לא ידענו ולא חשבנו על דרך חיים אחרת. לא עלתה בראשנו האפשרות ללון בחדר ההורים, או לחיות ללא כנפי המטפלת. כך חיינו, וזה היה הדבר הטבעי ביותר. אולי יצאו מזה אנשים שרגשותיהם פגועים.

"רבים מהם כתבו ספרים או יצרו יצירות אומנות על כך. אגב, כתבתי גם איזו משמעות היתה לאותן שלוש שעות בבית ההורים, לטוב ולרע. אצלי זה היה לרוב לרע, אבל מי חשב שאפשר אחרת? אלו היו החיים".

והילדים שלך?

"רובם אהבו את הלינה המשותפת. עודד, הבכור שבהם, אומר שהבעיה שלו היתה שהוא היה קטן וחכם, מה שהשפיע, ולא בהכרח לטובה, על מעמדו בקבוצה. היו פעילויות, היתה חברה. כיום אנחנו לא מבינים איך חיינו כך. אז זה היה טבעי, מובן מאליו.

"השאלה היא אם לא הייתי נפגע באותה מידה אילו הייתי אצל ההורים. בספרי איני מהלל ואיני משמיץ את הלינה המשותפת, לא בעד ולא נגד. זה תיאור כפי שחוויתי באופן אישי. אני, שהייתי קטן וחלש, לא היה לי טוב בחברת הילדים. אולי הייתי קטן מדי וחכם מדי, כמו שאמר הבן שלי".

עטיפת הספר

איך בחרת מה לכתוב מתוך שמונים שנות חייך?

"מה שבא לי הוא זה שתיארתי. רק לאחר שיצא הספר לאור נזכרתי שיש עוד מיליון דברים חשובים לא פחות. תימור, הבן שלי, שאל אותי למה לא הכנסתי את סיפורי המסעות שלי בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה.

"באמת עשיתי אז ארבעה סיורים בתוך לבנון, עד שהתחילו להרוג שם ישראלים ולא היה אפשרי לטייל. זה היה חשוב ומעניין, היכרות עם עולם אחר, וזה לא נכנס לספר. אגב, נזכרתי בסיפור שאני מצטער שלא הכנסתי לספר. כשסיימנו את כיתה י"ב רצינו להעניק ליגור מתנה על שגידלו אותנו יפה כל כך יפה כל השנים.

"הלכנו לבית הקברות של הכפר הערבי הסמוך, חפרנו קבר, הוצאנו משם שלד, והבאנו אותו במתנה לבית הספר. במקום שיהיה לנו טורזו במעבדה, שיהיה לנו משהו אמיתי. היה כעס נורא, והכריחו אותנו להחזיר אותו לקבר. אגב, הגולגולת נשארה בחדר של יורם טהרלב, בן כיתתי, עם סיגריה בפה".

בעניין לבנון, הפחדים שהיו לנו כאן במלחמות אינם מוזכרים כלל בספר.

"לי לא היו פחדים. בתקופות מסוימות ידענו שאנחנו צפויים לירי בכל רגע. הגבול כאן סער. היה לא שקט, החיים לאורך הגבול, עם המתח שיוצרת מדינת האויב השכנה. שלושים שנה חיינו ככה. עובדה, לא כתבתי על זה".

איך אפשר לא להזכיר את הגבול.

"הסיבה היא שכתבתי על עצמי, על חיי. כתבתי על החיים בראשית מלכיה, והתכוונתי למה שקרה לי, לאיזה חיים היו לי. כמעט ולא מוזכרים שמות אנשים, כי חיי שלי עמדו במרכז הספר".

שם הספר רב־משמעות. נולדת מתחת לכרמל, וחיית את מרבית שנותיך על הר מלכיה.

"זה הדבר החשוב ביותר שהשפיע על חיי. הסיבה העיקרית שלא עזבתי את מלכיה בזמנו, כשעלה הרעיון על הפרק, היה החשש להיפרד מההר. חייתי בצל הכרמל המיתולוגי, ואני קשור אליו עד היום בכל נימי נפשי.

"כל דבר בחיי היה מושפע מהכרמל. בשבילי היה ההר המשמעות של החיים. לא חייתי מתחת להר, חייתי בתוך ההר. ההוויה של היות ההר חלק מאיתנו היתה חד־משמעית, וברור שגם מלכיה שעל ההר בתוך זה. ההר הוא גם החרמון הנשקף ממול, והוא חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו".

חששת מתגובת הקוראים?

"לא, אף על פי שכתבתי דברים שעד היום לא חשפתי. למשל, את מערכת היחסים עם ההורים שלי, את האירועים בצבא, או את היותי מורה אף על פי שלא למדתי הוראה. ויש עוד נושאים שכמעט התביישתי בהם, ובכל זאת כתבתי, כי הם היו חלק מחיי".

למדת קולנוע ואתה עוסק בכך. חוג למבוגרים, חוג לקבוצת חברים - זה לא נזכר כמעט.

"נכון לומר שהקולנוע תופס מקום גדול בחיי , ויש לי גם קולנוע ביתי. אבל אני קורא ספרים יותר מאשר רואה סרטי קולנוע. אני לא יכול ללכת לאיזשהו מקום בלי לקחת איתי ספר. אני מתעניין ואוהב דברים רבים.

"בספר הם רק מרומזים: טיולים, ספרות, היסטוריה, טבע, קולנוע. אולי זה יישמע שחצני, אבל אני חושב שיש בי משהו שנקרא פעם איש רנסנס. כלומר, מגוון התחומים שאני מתעניין בהם הוא גדול, ולא תמיד הם קשורים זה לזה.

"אם לנסות להגדיר את עצמי, אז אני אדם קורא, מטייל, אוהב טבע, אוהב קולנוע, אוהב היסטוריה, אוהב לצלם ואוהב לכתוב. בקיצור, אדם".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו