לפני כשבועיים, בעיצומו של המאבק החילוני באשדוד בעקבות חוק המרכולים, התארח אילן גילאון, אשדודי גזעי, באולפנו של ירון לונדון.

לפעול על המסורת, ולהיפעל על ידה. מפגינים באשדוד כנגד חוק המרכולים, צילום: גדי קבלו

הוא פתח באמירה שהוא "אתיאיסט מסורתי", וגם הצליח להסביר ולשכנע (לפחות אותנו, החושבים באופן דומה) שאין סתירה בין השניים, מפני שאין חובה להאמין באלוהים כדי לכבד ולשמור מרכיבים רבים ממסורת ישראל.

בשבתי בהנהלה ובמליאה של המועצה האזורית שלנו (סידור נחמד, מעין "בית לורדים" עבור אלה שמילאו בעבר תפקידים מרכזיים בקיבוצים, יצאו לפנסיה, ועדיין לניסיון שצברו יש ערך כלשהו, סוג של רוח לכל – win-win), בישיבה האחרונה שנערכה בעת סערת הוויכוחים וההפגנות על חוק המרכולים, הפציעה בראשי שאלה מוזרה.

מה היה קורה אילו רב המועצה (או אחדים מחברי המושבים הדתיים) היה תובע שראש המועצה שלנו, ומליאת המועצה, יידרשו לאשר את פתיחת הכולבו שלנו ושל קיבוצים אחרים בשבתות?

אישור כזה אמנם יינתן, אך ייפסל על ידי שר הפנים הנוכחי (ובהיעדר דרוזים באזורנו, הפקחים שיישלחו יהיו ודאי בדואים, כאלה שקבר השייח' הקדוש להם מצוי בחצר הקיבוץ שלנו, למגינת ליבם).

נשמע לכם מופרך? לא בטוח. אם המגמה תימשך, ייתכן שנוסף על המאמץ להכשיר "שימושים חורגים" בקרקע מול רשות המקרקעין ו"מים חורגים" מול רשות המים, נידרש להכשיר גם "זמנים חורגים" מול משרד הפנים.

כל הקיבוצים, אלה של השומר הצעיר ביתר שאת, אבל אפילו הקיבוצים הדתיים, נדרשו לדילמות של שימור מול חידוש המסורות היהודיות, למאבק של הלאומיות החדשה ו"דת העבודה", אל מול תרבות ומסורת עשירה, כזו הזכורה מבית אבא או שנלמדה בבית הספר או במפגש עם החברה שמחוץ לקיבוץ.

כבר עסקתי בכך בעבר, אבל כעת שלפתי מספרייתי שוב את "כזה ראה וחדש", קובץ מסות שהוציאה ספריַת פועלים ב־1986, וחיפשתי עוד תשובות. מהמבחר השופע בחרתי לציין בקצרה שלושה דוברים מהעת ההיא, ממש רגע לפני השבר הקיבוצי הגדול.

ארי אלון מביא את ההבחנה המפורסמת שלו בין יהודי ריבוני ליהודי רבני, ומוסיף מדרש מעניין: העולם נברא ב־"ב" (בראשית ברא וגו'). זוהי אות החתומה מלמטה, ממעל ומאחור, ומאפשרת תזוזה רק לכיוון אחד, בנתיב אחד מותווה מראש - עולמו של יהודי רבני.

עליזה עמיר ז"ל (מוזר וכואב להוסיף ז"ל לשמה) מסכמת את חיבורה: "יכול הקיבוץ להיות החלוץ בשחרור היהדות מן הטוענים לחזקה בלעדית עליה, להיות חלוץ בהצבת דוגמה לאפשרות יצירת תרבות עברית שיש לה שורשים עשירים [...] ללא חשש של תלישות. קיומו של הקיבוץ כחברה יהודית חילונית, פתוחה וחופשית, יכול להוות הוכחה שיש ותיתכן יהדות חילונית".

רוביק רוזנטל מצטט את הקביעה שהמסורת והדת היהודית הן עבורנו השראה, לא סמכות, ומציע להיעזר בעיקרון ההרמנויטי (הקרוי גם המעגל ההרמנויטי).

ננסה לפשט הסברים של פילוסופים גרמניים, שהם תמיד קשים: הרמנויטיקה היא תורת הפרשנות, של כל טקסט שהוא, ואחד ממעצביה המודרניים הוא הפילוסוף הנס גאורג גאדמאר.

בספרו "אמת ומתודה" (1960) הוא יוצא נגד המסורת הפרשנית שעיקרה גילוי כוונתו של כותב הטקסט, וגם נגד השיטה המדעית הנסמכת רק על עובדות וניסוי.

מול אלה מציב גאדאמר את מושג האופק, כלומר רוחב ידיעתו ועולמו התרבותי והאינטלקטואלי של הקורא־הפרשן, וטוען שההרמנויטיקה היא למעשה המתח וההדדיות, השפעתו של הטקסט על הפרשן מצד אחד, ושל פעולתו האקטיבית של הפרשן על הטקסט מצד שני.

הטקסט הוא אובייקטיבי ("זה מה יש") ואילו הפרשן - סובייקטיבי. תוצאת המפגש ביניהם תהיה שינוי מתמשך של שניהם: הפרשן פועל על הטקסט וגם מופעל על ידו. זהו המעגל ההרמנויטי.

כך לדברי רוביק רוזנטל אנו, היהודים החילונים, צריכים להתייחס למסורת היהודית, הדתית במהותה: לפעול עליה ולהיפעל על ידה, כך שיחד - הן אנו והן היא - נתפתח. אנו נשנה אותה, והיא אותנו. לכו ספרו זאת לליצמן ולגפני.

מנהל המרכול (אצלנו זה מפגשית) שלנו הוא חבר קיבוץ, עולה חדש יחסית מצרפת. בבואו אלינו עם משפחתו עדיין חבש כיפה בחדר האוכל בלילות שישי, וכיום הוא עובד בשבתות במפגשית בסבב עם התורנים האחרים. הוא כנראה במצב הפוך מאילן גילאון - לא אתאיסט, אבל הרבה פחות שומר מסורת. ייתכן שדווקא ישמח לסגור בשבת?

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו