לפני כחמש שנים, במסגרת שנת ה-90 ליגור, קיימנו בקיבוץ יום עיון לציון ועידת צביה שהתקיימה ביגור בתחילת חודש יוני 1946. בוועידה זו מסרה צביה לובטקין, ממפקדות גטו ורשה וממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, פרטים על מה שהתרחש בפולין בתקופת השואה.

דאגו לו למסדר כבוד. גורי, צילום: ירון ברנר

בין המוזמנים לשאת דברים היה המשורר ואיש הרוח חיים גורי. גורי היה בפלמ"ח ביגור, שימש כשליח למחנות העקורים באירופה ועבד גם כעיתונאי בעיתון "למרחב".

בתפקיד זה סיקר את משפט אייכמן תחת הטור "מול תא הזכוכית", שפורסם אחר כך כספר. הוא היה גם שותף בכיר ביצירת סרטים בנושא השואה.

בזכות כל התארים האלה מצאנו לנכון להזמין אותו ליום העיון. גורי ביקש, כחלק מהסכמתו להגיע, שתי בקשות: שידאגו לו להסעה הלוך וחזור (הוא היה אז לקראת יום הולדתו ה-90). בקשה מובנת מאליה.

הבקשה השנייה היתה שילוו אותו, כנראה בפעם האחרונה, לקבר של חיים בן דור.

בן דור היה שחקן מרכזי ב"ספר המשוגע" של גורי תחת השם "חמדור". גם הוא, בדומה לגורי, שירת ביגור במסגרת ה"פילם". גם לבקשה זו הסכמתי והבטחתי ללוות אותו. במקביל ביקשתי גם מאחד הצעירים לוודא מראש שהאזור נקי ומסודר.

ביום העיון חיים גורי נשא דברים וזכה להקשבה רבה. עם סיום היום לוויתי אותו לבית הקברות.

בדרך הוא סיפר לי על החוויות ביגור ומה היה הקיבוץ עבורו, על השוויון ועל השיתופיות, על הפלמ"חניקים, ובכלל על החלק שנטלו על עצמם החברים במאבק לקראת הקמת המדינה. אני בעיקר הקשבתי, כי חששתי לקלקל לו.

כשהגענו לבית הקברות, התברר לי שאותו חבר שביקשתי ממנו לוודא שהאזור נקי ומסודר, הגדיל לעשות ואף גייס חבר'ה צעירים שהיוו מעין מסדר כבוד. כשגורי ראה אותם הוא נשבר לחלוטין והתחיל לבכות.

הוא הודה להם כמה פעמים והוסיף כי חיים בן דור והוא היו חברים מילדות, והם נשמות תאומות. גם כשהכול הסתיים ונפרדתי ממנו, הדמעות עוד היו בעיניו. לחיצת היד שלו נשארה אצלי, וכעת אני מוצא לנכון לספר עליה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו