50 רצים, הצעיר ביותר בן 17 ואילו המבוגר בן 72, הגיעו בסוף השבוע האחרון לשדות הגליל המערבי כדי לחלוק כבוד אחרון למאמן הריצה האגדי אנטוניו סנטורי, במסגרת ציון 30 יום למותו ממחלת הסרטן.

כולם היו ילדיו ומתאמניו. זוכרים את סנטורי במרוץ, צילום: סיוון שריר-פרידמן

הרצים, בהם רבים מחניכיו של סנטורי לאורך השנים, אלופי הארץ במרתון ובמרוצי שדה והרים, רצו את עשרת הק"מ באזור שבו נהג סנטורי לאמן אותם.

אחרי המרוץ, אותו הפיקה סיוון שריר-פרידמן, בת מצובה, התכנסו הרצים למפגש קבוצתי והעלו זיכרונות מסנטורי. שריר-פרידמן עצמה היתה חניכה שלו שנים ארוכות בתחום ריצות השדה מאז היתה ילדה ועד גיוסה לצה"ל. סייעו לה בהפקה גם נעמה ומאיה, הבנות שאימץ כתינוקות עם מי שהפכה להיות גרושתו.

בין המשתתפים היו האחים דותן וזיו רוזנבליט, בני יסעור. סמוך לפטירתו של סנטורי בבית החולים האיטלקי בחיפה הם ביקרו אותו, והוא הבטיח להם שעוד יחזור לאמן – דבר שלא קרה.

"היתה לנו כלפיו יראת כבוד רבה בזכות הידענות הגדולה שלו בתחום, ומפני שהוא הנחיל לנו ערכים שמלווים אותנו גם בגילנו המתבגר", סיפר דותן.

"את המשמעת שלנו ואת הנחישות שאימצנו לעצמנו, בכל תחום בחיים, קיבלנו ממנו. לא היו אצלו סיפורים. בגשם ובקור, בשמש ובחום הכבד, היינו רצים אצלו למרחקים ארוכים חמש-שש פעמים בשבוע.

מרגיש כמו מיכאלאנג'לו. סנטורי, צילום: מתוך הכתבה בערוץ הראשון

"הוא שנא את העובדה ששיחקנו במקביל כדורגל כי חשש שנפצע במהלך משחק. ב-1987 סיימתי במקום העשירי באליפות ישראל ואחי, זיו, סיים במקום הראשון במרוצי כביש למרחק של 25 ק"מ בקטגוריית הגיל שלו. הוא קרא לנו בצחוק האחים המוסלמים. הוא היה עבורנו כמו אבא שני".

"בכל אליפויות הגילים סיימתי גבוה בעשירייה הראשונה", הוסיף זיו. "צריך להבין שרצנו גם בגללנו, אבל לא מעט עבורו. לא היה תקציב, את הנעליים קנינו בעצמנו ורק פעם אחת קיבלנו גופייה.

"אבל היה חשוב לנו להמשיך ולנצח כדי לראות את אנטוניו מאושר. היו לו דרישות גבוהות מאלה שהתאמנו אצלו. אני מלמד ספורט והוא כל הזמן אצלי בנשמה. אין ולא היה כמותו".

האצן הוותיק ביותר שרץ לצד סנטורי ובהדרכתו הוא אבנר קליין בן ה-72 מאדמית, הקיבוץ שבו התגורר המאמן שנים ארוכות. קליין סיים במקום הראשון במרתון תל אביב הראשון במקצה של גיל 40 פלוס.

"הגעתי ב-1979 לאדמית מארה"ב שם כבר רצתי, וישר נדבקנו זה לזה", נזכר קליין. "הוא היה ייחודי בכך שזיהה את הכושר הטבעי של בנות היישוב הבדואי ערב אל ערמשה הסמוך אלינו. הן רצו אצלו בהרים ללא נעליים, והביאו הישגים ארציים יפים מאוד.

"ישר נדבקנו זה לזה". קליין, צילום: קרני עם-עד

"פעם אחת הוא שכנע אותי להתחרות בהן בריצת מרתון, ואמר שאני יכול לנצח. בסופו של דבר הן השאירו אותי הרבה מאחור, ואני זרקתי בכעס את המדליה שקיבלתי בסוף הריצה".

אמאל אסדי (52) מערב אל ערמשה היא אחת התגליות הגדולות של סנטורי. 22 שנה היא רצה תחת הדרכתו, גם אחרי שנישאה והפכה לאם.

"היינו רצים על ההרים ובכבישים", היא תיארה. "10 ק"מ מדי יום, חמישה ימים בשבוע. ב-1988 זכיתי במקום הראשון במרתון של ישראל, ושלוש שנים אחר כך סיימתי ראשונה במרוצי ה-10 ק"מ וה-5 ק"מ באליפות ישראל.

"היתה לו משמעת ברזל, האימונים היו קשים אבל הוא לא ויתר לנו. לפני חמש שנים צירפתי לאימונים את הבת הגדולה שלי, שהיתה אז בת 13. כשאנטוניו חלה במחלה הקשה וקיבל טיפולים בבית החולים בנהריה, אני סייעתי לו רבות בקבלת ההחלטות על ההמשך.

"אני אחות במקצועי ועובדת שם, כך שהיה לנו קשר הדוק גם כשהוא היה חולה. הוא סמך רק עליי כמו שאני סמכתי עליו קודם לכן, כמאמן".

ג'סיקה מישושניק מכברי היתה אחת האצניות האהובות על סנטורי. היא זכתה במקום ראשון באליפות מרוצי הרים בשנת 2003, רשמה לעצמה תוצאה טובה במרתון בואנוס איירס אחרי שסיימה במקום השביעי והמכובד, וגם את מרתון ישראל 2008 סיימה במקום גבוה.

מתגעגעת. מישושניק והחולצה לזכרו של סנטורי, צילום: קרני עם-עד

"רק בשנה האחרונה אני רצה לבד, בלי המאמן המדהים שלי וזה קשה מאוד", הודתה מישושניק. "אני לא רואה את עצמי מתאמנת עם מישהו אחר. הוא נתן לי ביטחון גם בחיים האישיים שלי, וגם בספורט. כל בוקר טלפון ודאגה לשלומי. על פי מבע פניי הוא ידע איך אני מרגישה.

"דיברנו הרבה כשהוא אושפז ולא יצא עוד מבית החולים, והוא הבטיח לי בשיחה האחרונה שלנו שנפגש לאחר עשרה טיפולים שמחכים לו. ביקרתי אותו ביום רביעי וביום חמישי הוא כבר לא ענה לי. הדפסתי תמונה של שנינו על חולצה ורצתי איתה לזכרו. אני מתגעגעת וכל קילומטר שאני רצה מלווה אצלי בזיכרון שלו ובדמעות עליו".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו