אם היה צריך לתאר את מארק בריסקר במילה אחת המתאימה לו ביותר, היא היתה לבטח שָׁלֵו. כי הכדורסלן האמריקאי - ששיחק בישראל כעשר עונות, התברג אצלנו ברשימת 100 הקלעים המובילים בכל הזמנים ורשם שיא קריירה ב־2001 כשקטף עם מכבי תל אביב את אליפות אירופה - פשוט הגיע, כך נדמה, לתחושת מיצוי.

"נולדתי בעיר ממש גדולה, דטרויט, עם כל חיי הלילה והרעש. עכשיו אני מחפש חיים שלווים, שמחים, וזה הכל", אומר שחקן העבר (48), המתגורר כיום בקיבוץ נאות מרדכי.

"בקיבוץ יש תחושת משפחה". בריסקר, צילום: שלומי מוצפי

האם זה הגיל? לא בטוח. "זה תלוי באישיות", אומר בריסקר. "החבר הכי טוב שלי עוד חי בדטרויט. הוא בן חמישים, ועדיין חי חיי מסיבות. אני כבר לא רוצה חיים כאלה. מסיבה בשבילי פירושה ללכת לפאב בחמישי, לשחק סנוקר ולשתות בירה, או ללכת בשישי להרחבה ולעשות על האש עם חברים".

לראשונה הגיע בריסקר לישראל בעקבות הצעה להשתלב במכבי רמת גן. "בלי לזלזל באף אחד", הוא אומר בגילוי לב, "הגעתי בשביל עבודה - לשחק כדורסל. לא חשבתי שיום אחד אגור פה. ב־94', אחרי שניסיתי להגיע ל־NBA, הציעו לי כאן 6,000 דולר לחודש. כסף טוב בשביל ילד שבא מהקולג'.

"ברור שיש באירופה מקומות עם יותר כסף, כמו ספרד למשל, אבל האמריקאים לא מגיעים לישראל בגלל כסף. שיחקתי ביוון שישה חודשים. איש לא מדבר אנגלית, ואלה חיים שונים לגמרי.

"פה יש לאמריקאים חיים טובים: כולם מדברים אנגלית, תל אביב היא ניו יורק קטנה - מועדונים, מסעדות. יש לך כל מה שאתה צריך, זה כמו להיות בבית".

מתרגל לעברית

ב־2005 פרש בריסקר ממשחק פעיל עקב פציעות מסובכות וחזר לארצות הברית, אך הגעגועים לשני ילדיו החיים בישראל היו חזקים ממנו, וכעבור שש שנים החליט לשוב ארצה.

"קשה יותר למצוא כאן עבודה, אבל יש לי פה בן ובת", הוא מסביר. "התגעגעתי, וחשבתי שזה אחראי מצִדי להיות איתם. ההחלטה לעבור לצפון היתה בגלל החברה שלי".

הדס, בת־זוגו של בריסקר, היא בת הקיבוץ וחברה בנאות מרדכי, ואצלה מצא את השקט ואת הרוגע שכה חסרו לו בעיר הגדולה. כיום מתגוררים בני־הזוג בקיבוץ, וכשאני מבקר בביתם ריח מאפים נעים עולה מן המטבח.

את הריאיון אנחנו מקיימים באנגלית, אף שלדברי בריסקר הוא מבין לגמרי את השפה הלא פשוטה מימין לשמאל. מדי פעם בפעם מגיעים שכנים, דורשים לשלומו בעברית, והוא משיב בערבוב של שתי השפות.

"תשמע, זאת שפה קשוחה", הוא מסביר לי, "אבל החברים שלי בקיבוץ הפסיקו לדבר איתי באנגלית. גם בעבודה הרבה אנשים לא מדברים אנגלית, אז אני חייב להתרגל".

אז בניגוד אלינו, הישראלים, שאחרי הצבא חולמים לצאת מגבולות ישראל ולכבוש הרחק מכאן את העולם, עשה בריסקר את המסלול ההפוך. "אנשים מהצפון עושים זאת לפעמים מהסיבות הנכונות", הוא אומר, "כי יש פה פחות עבודות והשכר נמוך יותר, אבל לפעמים הכסף הוא לא הכל.

"אני יכול לעבור לתל אביב מחר, ולעשות יותר כסף, אבל לא אהיה רגוע. פה יש תחושת משפחה, לא רק מבת־הזוג שלי. זו המשפחתיות של הקיבוץ. החברים שלי פה הם כמו משפחה אמיתית.

"בהתחלה חשבתי לעצמי: יואו, אראה אותם אנשים כל יום! ובמה אעבוד? אבל מערכות היחסים עם האנשים האלה גרמה לי לרצות לראות אותם כל יום. זה מקום נהדר".

איך מרגיש בכלל כוכב כדורסל אמריקאי כשהוא נוחת בקיבוץ קטן בגליל? "הרבה אנשים זיהו אותי", הוא אומר. "נראיתי להם מוּכר מהטלוויזיה. אני חושב שהדור הצעיר מכיר אותי יותר הודות להורים, אבל לשמוע אנשים מדברים על משחקים של מכבי מתקופתי, כשהם עצמם עוד היו מתבגרים, זה ממש נחמד.

"זה לא שמתייחסים אליי כאל כוכב. מכירים אותי כחבר, כעוד אדם מהקיבוץ, ואני מעורב כמו כולם. מאז שאני צעיר אני אוהב את החגים ואת האירועים, ולרובם אני הולך. אני גם אוהב פה כמעט את כל האנשים בקיבוץ. התקופה שלי כשחקן היתה לפני עשרים שנה. אני קיבוצניק עכשיו".

בקהילה האזורית הרחבה, לעומת זאת, מעורה בריסקר מעט פחות. רבים התפלאו כשסיפרתי להם שניפגש בנאות מרדכי. "מה, בריסקר גר באזור?" הם שאלו בהפתעה.

"אני לא ממש מנסה להתחבר חברתית", הוא מודה. "אולי בגלל שהעברית שלי לא משהו, ואני לא מרגיש בנוח. אבל אכפת לי ממה שקורה פה. חברה שלי בקיאה גם בכל הפוליטיקה של הקיבוץ, כי היא גדלה פה, אבל אני ממש לא מעורב".

ומה עם בני המשפחה והחברים שהשאיר מאחור, בארצות הברית? איך נראים להם משם החיים בישראל? "החברים והמשפחה מבינים שכאן אני מאושר, אז זה בסדר", הוא אומר.

"הם מדברים איתי, ואני אומר להם שב־CNN הכל נראה תמיד גרוע מכפי שזה באמת. מעולם לא נתקלתי בכל סוג של מלחמה או אירוע טרור. אף פעם לא הרגשתי מתוח בגלל זה. וגם אם תהיה מלחמה, אסע ואחזור כשתיגמר".

אתה בקיא באקטואליה הישראלית?

"אני עוקב אחרי הכל, אני יודע הכל, אבל מעדיף לא להביע דעה".

הגזרן של המפעל

בריסקר פרש אמנם ממשחק פעיל, אך מעולם לא הפסיק לעסוק בכדורסל. מאז פרישתו כבר הספיק לשמש כעוזר מאמן בהפועל גליל עליון, לאמן את קבוצת הבנות בקריית שמונה, וכיום הוא מאמן את מכבי כרמיאל, שמשחקת בליגה הארצית.

כשהוא מדבר על כדורסל, הוא מתמלא תשוקה: "הכדורסל הוא חלק גדול מחיי. זה זורם בדם שלי, זה חלק ממני".

שגרת יומו נעה בין אימונים לבין עבודתו במפעל טבע נאות, בתפקיד שכנראה יפתיע גם אתכם: "אני גזרן, מארגן חתיכות עור של פרה וגוזר לפי מידה. שם אוזניות, שומע מוזיקת היפ־הופ וגוזר. לא עבודת חלומותיי, אבל האנשים טובים, האווירה טובה, ומצחיק ונחמד".

איך זה לעבוד עם עור?

"זה מעניין בשבילי, כי אני אוהב מאוד ללמוד דברים חדשים. אתה רואה איך עושים מזה את המוצר, וזה ממש נחמד".

"הרבה אנשים זיהו אותי". בריסקר במדי מכבי תל אביב, צילום: אלכס קולומויסקי

לבריסקר שני ילדים מאשתו הקודמת, ובקבוצות שבהן שיחק נחשב מתאזרח. לכדורסל הישראלי הוא עדיין מחובר מאוד, בעיקר מאז שעלה לכותרות בנו מייקל, שחקן נבחרת הנוער ומכבי רעננה.

איזה עתיד אתה צופה למייקל? הוא יכול להגיע ל־NBA?

"אין לדעת. כמו שלא יכולתי לנבא מה יהיה עם הקריירה שלי, אני לא מנבא את העתיד שלו. לְמה אני מקווה? להכי גבוה. אני גאה בו כל יום, ובכל מה שהוא עושה. אני יודע שהוא עובד קשה יותר ממה שאני עבדתי כשחקן. הייתי רק כישרון. אהבתי כדורסל, אבל לא אהבתי לצפות בזה וללכת לחדר כושר, אלא פשוט לשחק".

איך בעיניך הרמה של הליגה הישראלית כיום, בהשוואה לתקופתך?

"בתקופתי, הזרים - והאמת היא שגם הישראלים - היו טובים יותר. קטש, ג'מצ'י, שמעון אמסלם. אני חושב שהיתה יותר נשמה בכדורסל, אבל בסופו של דבר כולם רצו להגיע למכבי תל אביב. זה היה שורשי יותר אז - פשוט לשחק את המשחק.

"כיום זה הכל אתלטיקה. אתה רואה חבר'ה שהם אתלטים משוגעים - הם יודעים לקפוץ, להטביע, לכדרר, אבל חסרים להם היסודות. בסופו של דבר, הכל תלוי במאמנים.

"המאמנים כיום מלמדים את הילדים רק לנצח, ולא איך לשחק את המשחק. זאת בעיה. מאמנים כמו עודד קטש ודיוויד בלאט עושים את זה נכון. ככה אתה הופך שחקנים לטובים יותר. לארי בירד לא היה אתלט גדול, אבל היה משחק את היסודות של הכדורסל, ולכן היה ענק".

אתה שואף לאמן בליגת־העל?

"כנראה שאגיע לליגת־העל רק אם אקח את כרמיאל לשם. תראה את ההיסטוריה: כמה מהזרים שהיו פה הרבה שנים הפכו למאמנים בישראל? אין אחד. אפילו לא אולסי פרי. הכי קרוב שהוא היה זה אימון נוער.

"אפרו־אמריקאים מגיעים, נעשים פה כוכבים ומשפרים את הכדורסל הישראלי. אבל כשהם מסיימים - בתוך שנייה שוכחים מהם. עודד קטש הפך למאמן ברגע שפרש. כך גם מאיר טפירו.

"אני לא חושב שמדובר בגזענות, אבל אני באמת לא מבין למה. המתאזרחים מגיעים לפה להרבה שנים, משלמים ביטוח לאומי ומיסים ומגדלים משפחה. אדם כמו דריק שארפ לא יכול להיות מאמן? קורי קאר מאמן נוער, אבל מה עם הרמות הגבוהות יותר? תנו צ'אנס".