עבור עפר גדעוני ממחניים, מועדון הדאייה שבקיבוץ הוא אחד המקומות המשמעותיים בחייו: שם פגש את אשתו, שגם נפשה יצאה אל מרחבי השמיים, ואל האפשרויות שיכול לפתוח שדה תעופה צמוד וקטן.

לא לגו ולא איקאה. המטוס בהרכבה של השניים, צילום: אלבום פרטי

שם פגש גם את מיכה רגב, שלימים קנה עמו מטוס אולטרה לייט, ושיחד עמו בנה בשבע השנים האחרונות מטוס קטן וחמוד מדגם Kitfox IV.

המטוס הזה ניצב כיום, מקופל כנפיים, בתוך חדרון מפוצץ כלים ומכשירים, ממתין לרגע שבו יגשים את ייעודו ויפרוץ אל תכלת השמיים. אבל מה זאת אומרת לבנות מטוס? מה זה דורש? ובעיקר – למה?

התגנבות יחידים

אני פוגשת את השניים בבית המלאכה שלהם במחניים. אנחנו יושבים בחדר קטן, סביב שולחן קטן, מול מטוס קטן – קטן בהרבה משדמיינתי, קרביו פתוחים לפניי והוא מקופל כנפיים, כמו ציפור שנרטבה בגשם.

גדעוני עובד כמהנדס, ומעל לכך אין הוא יכול לפרט; רגב (יפתח) הוא פנסיונר מזה כשנה וחצי, ולפני כן שימש כמהנדס בנטפים וכמנכ"ל בחברת סודה-סטרים. שניהם החלו לדאות לקראת סוף שנות השבעים, ועד היום שומרים על קשר עם מועדון הדאייה במחניים, אף שכיום אינם חלק ממנו עוד.

"בהתחלה", הם מספרים על מועדון הדאייה שקם בשנת 68', "כדי להרים את הדאון, היינו קושרים אותו לרכב, והטיסה כולה ארכה בין שלוש לחמש דקות. מאוחר יותר כבר התחלנו לקשור אותו למטוס, שהגביה אותו מספיק כדי לטוס עשרים דקות".

על כל טייס להחזיק בספר טיסות אישי, ובו עליו למלא פירוט מדוקדק באשר למהלכה של כל טיסה. אני מעלעלת בספרו המרופט של רגב, שמכיל רשימת טיסות מאז שנת 79', אז היה בן 30 וגידל חמישה ילדים קטנים. "את יכולה להבין למה הוא לא מלא", מתלוצץ רגב; "הייתי מגיע לפה בהתגנבות יחידים".

אחרי שנות דאייה רבות, הגיע גדעוני אל רגב עם הצעה שלא ניתן לסרב לה – לרכוש יחד מטוס אולטרה לייט. בתום חיפוש מעמיק מצאו השניים את המטוס הזול ביותר שהיה למכירה בארץ, שמחירו כ-17 אלף דולרים, קנו אותו, עברו קורס הסבה, והחלו לטוס.

כשנכנסו לפורומים הרלוונטיים באינטרנט, גילו עוד הצעה מפתה – ערכת מטוס לבנייה. השניים קפצו על המציאה, ובמרץ 2010 נחת אצלם ארגז העץ הענק.

אז יש מטוס. חלקי מטוס, כלומר. אבל איפה מחזיקים אותם? כך שכרו השניים את מחסן הרהיטים המשומשים של הקיבוץ, ובמהלך שבת שלמה פינו את הרהיטים מתוכו; בשבת הבאה כבר עמלו על פריצת אחד הקירות כדי להסב אותו לדלת מוסך רחבה – רחבה דיה כדי שאווירון יכול לצאת ולהיכנס בה.

או-אז סגרו את הפתח בשתי מיטות עטופות קלקר שמצאו במחסן. בהמשך התקינו תשתיות חשמל, שלושה מזגנים, מערכת לחץ אוויר, קומפרסור חיצוני עם צינורות הנכנסים פנימה, רכשו ציוד: מחרטה, מלטשת ומקדחת עמוד, שטפו היטב את הרצפה, וסוף סוף הכניסו את הארגז פנימה.

מקרשי הארגז בנו חדר צביעה עם וונטה הפולטת את האוויר מצד אחד, וקיר ניילון מתגלגל עם מערכת סינון אבק מהעבר השני. רק אז החלה הבנייה.

בשנים הראשונות הגיעו השניים לסדנה פעמים רבות ככל האפשר, ועבדו בהתלהבות רבה. אבל "החיים קרו בינתיים", וגם בביקורים התכופים לא היה די. וכך, רק כשיצא רגב לגמלאות, לפני כשנה וחצי, החל להקדיש את מירב זמנו הפנוי להשלמת הפרויקט.

לפני כשנה התרסק מטוס האולטרה לייט, וגדעוני בתוכו. למרבה המזל, הסתיים האירוע רק בצלע שבורה ובמוטיבציה מוגברת לסיים את הפרויקט מהר ככל האפשר.

בסיכומיהם המדוקדקים חישבו השניים כי בשבע וחצי השנים האחרונות הקדישו לפרויקט 2,300 שעות עבודה – שנה וחצי של משרה מלאה לאדם אחד.

אך מלבד העבודה שבבית המלאכה, ישנה, כך מתברר, עוד עבודה רבה בבית – יש לכתוב את ספר המטוס, וכן ספר טיסות ניסוי – מלאכה שעל פי רוב מבצעים מהנדסי ניסויי טיסה.

מאוחר יותר יהיה גם צורך לכתוב דוחות לרשות התעופה האזרחית, ובכלל – העבודה כולה נעשית במסגרת חוקים נוקשים מאד של הרשות, "וטוב שכך", קובע רגב, "אחרת מתבלבלים וזה לא טוב".

"חיי הטייסים בארץ קשים מאד", ממהר גדעוני להוסיף; "הכול יקר וקשה להשגה, כל תהליך לוקח המון זמן, וכל החוקים והתקנות הרבה יותר מחמירים וקשים לעומת מדינות אחרות".

"בצפון למשל", ממשיך רגב, "אסור לעבור את קו רוחב 33 (קו קצרין-נהריה). סתם שרירות לב. וגם אז צריך לטוס מייל אחד דרומה משם. כל חגורת הגבולות מאד מוקפדת וקשיחה".

באים לפה להירגע

במועדון הדאייה שימשו השניים כאנשי האחזקה של המועדון, ודאגו לשיפוץ הדאונים. גדעוני מתמחה באלקטרוניקה ובחשמל, רגב בעבודת כפיים – צבע נגרות והדבקה.

"כל אחד מאתנו מתמחה בתחומו, ומבין קצת בתחום של השני. אנחנו מחפים אחד על השני, והעבודה משתלבת טוב", הם מעידים. ומדובר כאן על עבודת נמלים מדוקדקת, בורג אחר בורג, שלב אחר שלב, בבית מלאכה מצומצם המלא רובו ככולו באווירון, וכל מרחב נוסף בו משמש לאחת המכונות ולחדר הצבע.

"זה בהחלט מרחב קטן", הם מאשרים, "היינו שמחים למקום גדול יותר. לזוז פה זה ריצת מכשולים, אבל התרגלנו". גם הסטנדרטים שמציבים השניים לעצמם גבוהים במיוחד: "לפני כמה חודשים", מספר רגב, "טסתי בארצות הברית באווירון מדגם כזה בדיוק, שנבנה על ידי בית חרושת.

"כשראיתי את רמת הגימור שלו אמרתי לעצמי – אני חוזר לארץ ומתחיל את כל המטוס מהתחלה. אבל אז צבטתי את עצמי, והמשכתי הלאה". ואין קריזות? אני תוהה. "ההיפך!", אומר גדעוני, "כשיש קריזות בבית – באים לפה להירגע".

איך זה לבנות מטוס מערכה? זה כמו לגו, יש הכול מדויק, או כמו איקאה, שתמיד חסר משהו?

"באיקאה לא חסר כלום!", ממהר רגב לנזוף בי. "אתמול לימדתי את הנכדה שלי – אם תעבדי בדיוק לפי ההוראות, זה יצא מדויק. אבל אווירון זה לא לגו ולא איקאה. מקבלים מסגרת של גוף מברזל, וכל שאר החומרים הם חומרי גלם.

"בלגו את בונה את כל מה שיש בקופסא, לא נשאר אף חלק ויש לך מוצר מוגמר. פה, המרחק בין הערכה למוצר המוגמר גדול. לא קיבלנו, למשל, את כל הברגים, ומכיוון שאלו ברגים תעופתיים, אי אפשר לקנות אותם בחצור. צריך להזמין מארצות הברית".

אם בכל הבלגן הזה לא די, הרי שהשניים גם ערכו במטוס מספר שינויים ושיפורים מיוזמתם. "אבל גם את זה עשינו בצורה הנדסית מחושבת", הם ממהרים להבהיר.

"יש הרבה התמודדות עם טכנולוגיות, ומגוון המקצועות שצריך כדי להגיע למוצר המושלם הוא אינסופי", מספר רגב, "ובית המלאכה הזה נותן מענה לכל הצרכים הללו.

"גם מערכות היחסים עם אנשים סביב כל הסיפור של האווירון מדהימות. אני יכול למנות לפחות 500 איש שהיינו איתם בקשר על בורג, על קפיץ, על צבע. כולם, בלי יוצא מן הכלל, בזבזו עלינו את זמנם בלי שום חשבון.

"אני יכול להיות קוץ בתחת לאנשים האלו – אני בא בשביל חתך אחד בקפיץ מסוים; אבל אין מישהו שביקשתי ממנו ולא סייע ורצה שאשלם. ראיתי את הנשמה של האנשים האלו, שלא רק הכסף מעניין אותם. חלקם גם באים לבקר ולראות. בעיניי זה חלק מאד חשוב בעשייה".

תהיתם מה מרגישים כשמטיסים מטוס?

"מדהים!", קובע גדעוני. רגב שקול יותר: "חופש, התמודדות עם הטבע, והמון שקט". זה ממכר? אני מקשה. שניהם חושבים רגע. "מי שרוצה יכול להתמכר. זה בהחלט משהו שמחכים לו".

באחת מטיסותיו האחרונות של רגב נותק עמו הקשר למשך 40 דקות. "כל כך נהניתי מהטיסה ומהשקט, שזה לא הפריע לי", הוא מספר. "רק כשהתקשרתי לבקש נחיתה שאלו אותי איפה היית 40 דקות? ויכולתי לשמוע את הפאניקה באוויר".

אתם לא מפחדים?

"אני מפחד כל הזמן", מודה רגב; "זה שומר על ערנות. בשביל זה חשוב לחשב מה יקרה אם, להתכונן איפה יהיה השדה שאנחת בו אם מתקלקל לי המנוע. זה מפחית את הפחד".

"בטיסה עם האגודה", מספר גדעוני, "טסנו, ישנו באוהל, טיילנו – ורק אחרי הנחיתה, כשהתחלתי לדחוף את האווירון לסככה, הרגשתי פתאום כמה אני עייף. הפחד מכניס המון אדרנלין".

ומה חושבות המשפחות שלכם על השיגעון הזה?

"המשפחות תומכות לכל אורך הדרך", הם ממהרים להשיב; "קודם כל – הם לא שואלים כמה זה עולה. ועכשיו, בשלב הטיסות, זה עוד יותר מרגש. הם באים לראות, ומתעניינים.

"גם אנחנו מוותרים בשביל המשפחה על כל מיני דברים. אשתי, למשל, רצתה לעשות שיפוץ", אומר רגב, "ואני רציתי משהו אחר. אבל אמרתי לה יאללה, בסדר".

"אצלנו היה הרבה יותר", אומר גדעוני; "כשהיה שיוך דירות, אני רציתי בית קרוב לשדה התעופה כדי לבנות לידו סככה ולעבוד בה על המטוס. בסוף נשארנו בדירה שלנו, כי זה מה שאשתי רצתה".

הדד-ליין שהציבה רשות התעופה האזרחית לצמד כדי להשלים 40 שעות טיסות ניסוי הוא סוף מרץ.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, השלימו השניים רק שלוש מתוכן, שבעקבותיהן נוספו להם עוד כ-30 שעות עבודות שיפורים ושיפצורים. מלבד זאת, הם גם בנו לאווירון עגלה סגורה לתפארת, בה הוא יתגורר בעתיד, מוגן מגשם ומשמש.

ומה תעשו כשהכול יגמר?

"נבנה עוד אחד", ממהר גדעוני לומר. רגב, מצדו, מתכנן להגיע לאוסטרליה, לקנות שם אולטרה לייט ולהקיף את היבשת.

אתם מודעים לכך שאתם מכורים.

"אומרים שהדרך הטובה ביותר לצאת מהתמכרות היא ראשית להכיר בה", מחייך גדעוני; "אז אנחנו לא מודים".