שלושה הם, ואלו יהיו במוקד הטיול שלנו הפעם. כאלה שקשרו את גורלם בגורל המדבר. רבים הם אנשי המדבר, וטובים מעשיהם, אבל כאן נעסוק בשלושה בלבד. לכל אחד סיפור משלו, ויחד מהווים טרילוגיה נופית ואנושית. הסיפור המשולש הזה ייצור לנו טיול נפלא אל ארץ צין ואל מרחבי שדה בוקר.

מצפור חגי. צילום: אבישי טייכר, מתוך ויקיפדיה

חגי אבריאל

אבריאל הוא ראש וראשון לאנשי המדבר ולעוד רבים שיבואו בעקבותיו. איש פלמ"ח שהחל את דרכו בפלי"ם, משם עבר לחטיבת הנגב ואחר כך היה קצין מודיעין בפיקוד הדרום. בין קרב לסיור גילה אבריאל את הנופים הקדומים. העין נשבתה, הלב הוקסם, והראש חשב.

אבריאל אסף סביבו חבורת אנשים משוגעת לא פחות ממנו, והקים את קיבוץ שדה בוקר. אלא שאצה לו הדרך להקים יישוב נוסף, על שפת מכתש רמון, בדמות עיירה קואופרטיבית.

הוא אסף אנשים והתחיל את הבנייה. אצה רצה לו הדרך, והפעם גם האהבה, ואותה הוא מצא במשאבי שדה. שם הכיר את טובה הטובה, ואיתה הקים משפחה של חמישה ילדים. באמצע שנות השישים נבחר לראשות המועצה האזורית רמת הנגב.

ב־1972 כבה פתיל חייו בעקבות מחלה, והוא נקבר במשאבי שדה. על דמותו של אבריאל מסופר במצפור חגי בואכה שדה בוקר, המשקיף על פני שדה צין.

חגי אבריאל. צילום: ויקיפדיה

יהודה דיין־נבו

דיין־נבו, מלוחמי יחידת קומנדו 101 האגדית, נפל בשבי הסורי בתחילת שנות החמישים לאחר שנחלץ לעזרת שני חייליו שטעו בדרך. הוא סבל שם עינויים רבים, אבל את פיו לא פתח.

באחד התאים הסמוכים הייתה כלואה שושנה הר־ציון, ואת זעקותיה שמע מבעד לקירות התא. לאחר חצי שנה בשבי שוחרר במסגרת עסקה לחילופי שבויים.

פעולת קיביה הביאה אותו לעזוב את היחידה ולהחליף את שמו מדיין לנבו, כי לא רצה להיות מזוהה עם אותו שם. דיין־נבו הגיע למדבר, אהב אותו ופעל בו - תחילה במדרשה, אחר כך בירוחם ולבסוף בשדה בוקר. הוא היה אוהב טבע מושבע. באוניברסיטה למד ארכיאולוגיה ובוטניקה.

מעל שדה בוקר, מתחת למצפור חגי, חפר יהודה בעיר האבודה. זה הכינוי שהוא נתן למקום, ונשאר שגור עד היום בפי העם. העיר האבודה היא אתר מסוף התקופה הביזנטית ומתחילת התקופה המוסלמית הקדומה, מהמאה השישית והשביעית לספירה.

דיין־נבו מצא במקום מבני מגורים מדורגים על מדרון הוואדי, ומעליו - בשלוחה המושכת דרומה - שני אתרי פולחן קדומים: האחד פגאני והשני מוסלמי. לצִדם הייתה כתובה בערבית קדומה חרוטה על גבי הסלע.

מהמצפור נרד אל הוואדי, שם נמצאים המבנים. נעלה חזרה לשלוחה, ונטייל לאורכה לכיוון דרום. בדרך נפגוש צמחיית מדבר אופיינית, כמו לענת המדבר, יפרוק המדבר ואשליל ארץ־ישראלי.

לקראת קצה השלוחה יורד השביל חזרה לוואדי. כאן נפגוש בצמחייה דומה אך שונה, האופיינית לערוצי נחלים במדבר, כגון רותם המדבר, קרקש צהוב ומתנן שעיר.

על המצבה שלו ביקש דיין־נבו לכתוב את המילים "מנגד ראיתי". דיין־נבו לא היה מקובל בקרב קהילת הארכיאולוגים בשל פרשנותו בנוגע לאתר שחפר. הוא טען כי האתר הוא פולחני בלבד, עיר קדושה ששימשה את נוודי המדבר להתכנסויות דתיות. לדבריו, עובדי אלילים ומוסלמים סגדו כאן יחד.

טענותיו התבססו על ממצאים בשטח, דוגמת הבמות העגולות והגדולות שנמצאו במרכז הוואדי. לטענתו, גם לבתים לא היה קירוי, מפני שלא גרו בהם. לדבריו הגיעו האנשים לעיר לסגידה, ואז שבו לבתיהם.

עזוב ובודד חי בשדה בוקר, בבית שהוקצה לו לבקשתו בקצה הקיבוץ. הוא אהב את אנשי שדה בוקר, והם התייחסו אליו יפה. בסוף ימיו חלה בסרטן. לא הייתה לו משפחה, ומאחר שחשש ליפול למעמסה על הציבור, שם קץ לחייו. יהודה דיין־נבו ביקש להיקבר בשדה בוקר.

ברברה פרופר

מסלול הטיול הוריד אותנו מהשלוחה לוואדי, ומשם הוא ממשיך הלאה ומביא אותנו לחניון הרועָה. הרועה היא ברברה פרופר משדה בוקר, שהוציאה למרעה את העדר של הקיבוץ, ונרצחה בידי בדואים.

ב־1934 פורסמה בעיתון מודעה, ובה הצעה לאמץ ילדה בת ארבע. על המציאה קפצו זוג מרחוב הנביאים בירושלים: ד"ר עמנואל פרופר, מנהל בית החולים משגב לדך, ואשתו יוהנה. ברברה הצטרפה למשפחה החמה, שכבר הייתה לה ילדה בת־גילה בשם מריון, אף היא מאומצת.

ברברה פרופר. צילום: מתוך האתר לזכר אזרחים חללי פעולות איבה

נראה כי אביה הביולוגי של ברברה היה יהודי ממוצא הולנדי, ואמה נוצרייה ממוצא גרמני. היא נשלחה לאימוץ כי לנוכח חוקי הגזע לא היה לה סיכוי לשרוד.

ברברה קיבלה חינוך אירופי אמיתי, כיאה לבת אצולה מרחוב הנביאים. אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, שלחו אותה הוריה המאמצים ללמוד בשווייץ. יש שיאמרו שעשו זאת כדי להבריחה מאימת מלחמת העצמאות.

עם שובה התגייסה לצה"ל. היא שלטה בכמה שפות, והחלה את שירותה בחיל המודיעין. כאן פגשה את חגי אבריאל, וזה הלהיב אותה ברעיון יישוב במדבר. ברברה הצטרפה לגרעין הראשון של אנשי שדה בוקר. בבקרים יצאה עם העדר הקטן לוואדי הסמוך.

באחד הימים נשמעה ירייה בודדת מרחוק. שניים מחברי שדה בוקר, שרק עתה נופפו לברברה לשלום, הבינו שהירייה קשורה אליה, ועלו מהר על הכרכרה. הם מצאו את ברברה ירויה בגבה ופניה כבושות בקרקע. היא הועלתה על העגלה, הובהלה הביתה ומשם לכפר ירוחם. אחר כך הועברה לבאר שבע, ושם נפטרה.

הוריה המאמצים החליטו לקבור אותה בגבעת שאול. מעל קברה נטעו פלפלון בכות, והדבר גרם זעזוע לא קטן.

שני שירים נכתבו על ברברה פרופר. את הראשון כתב נתן אלתרמן, ואני השני אנדה עמיר־פינקרפלד. אלתרמן כינה את ברברה "הנערה משדה בוקר", שם שנתפס עד היום. את שירו של אלתרמן הלחין נחומי הר־ציון ממדרשת בן־גוריון (כיום מתגורר בשדה משה).

לטייל בין חולמים

בית הקברות של שדה בוקר בהחלט שווה ביקור. כאן שוכנים במנוחת עולמים אישים מיוחדים, הוזים, חולמים ומיישבים. על יהודה נבו סיפרנו. כעת נספר על עוד דמות משדה בוקר - יגאל שמיר, אף הוא מראשוני הקיבוץ. שמיר נהרג בתאונת דרכים כשליווה את חברתו למדרשה.

הוריו הרבו לבקר בשדה בוקר, ואט־אט נעשה המקום בית שני עבורם. את פסנתר הכנף שלהם תרמו לקיבוץ. הפסנתר עדיין בשימוש, ומנגנים בו באירועים שונים של המשק. ויש לפסנתר זה גם היסטוריה אישית משלו. אחד האנשים שניגנו בו היה ריי צ'רלס, כשביקר את הזקן בשדה בוקר. גבריאל שמיר ואשתו נטמנו ליד בנם.

ויש גם סגירת מעגל. כמה סמלית היא העובדה שהגרפיקאי גבריאל שמיר, שהוא ואחיו עיצבו את סמל המדינה, נטמן בקיבוצו של דוד בן־גוריון.