"הן רק חיכו שמישהו יבוא וירצה לשמוע", אומרת ענת דרייגור, שחקנית הכדורסל הגדולה בישראל. "כמעט לכולן היו ערימות של כתבות, תמונות, גזרי עיתונים מצהיבים וקלסרים שרק חיכו למי שירצה לפתוח אותם".

לא מכבר יצאה דרייגור למסע להקמת אתר היכל תהילה נשי ראשון, כדי לתעד בו את שחקניות הכדורסל הגדולות של ישראל. באתר, החליטה, יהיו רק כדורסלניות שנכתב עליהן בעיתונים. לכאורה נראה שמדובר בתנאי סף דרקוני, כי מה הסיכוי למצוא כתבות על שחקניות שפרשו מענף בלתי מסוקר לפני 40, 50 ו־60 שנה?

למסע החיפושים חברו לדרייגור שתיים מחברותיה המכדררות במיל', נירקה קניון־ארבוב ושושי דמבינסקי. ההפתעה שציפתה לשלוש הייתה גדולה: ערימות של עיתונים ושלל הישגים מתועדים שחור על גבי לבן.

"שירתַי בצה"ל בחיל המודיעין ואני מרגישה שאני חוזרת כסוכנת שב"כ", אומרת דמבינסקי הנרגשת. "איתור שחקניות זאת עבודה קשה, מענה ומהנה, אבל מרגע שמוצאים אותן התגליות פשוט מדהימות".

התחלה. קריירה. סוף

ענת דרייגור, 57, שם נרדף לכדורסל הנשים בישראל, נבחרה מטעם איגוד הכדורסל לכדורסלנית הגדולה בכל הזמנים. את דרכה החלה באליצור ראשון לציון. בגיל 14 עברה לאליצור תל אביב ועד מהרה זומנה לנבחרת הבוגרת של ישראל.

ענת דרייגור, נירקה קניון ארבוב ושושי דמבינסקי. צילום: קובי קואנקס

לכל אורך חייה פרצה דרכים חדשות, בין השאר כשהייתה הראשונה לצאת לשחק באירופה. ב־1994, אחרי שזכתה ב־14 אליפויות, פרשה. היום היא מתגוררת במטה יהודה, נשואה ליצחק קדמן, מייסד המועצה הלאומית לשלום הילד, שפרש אשתקד. לזוג שתי בנות שניסו את כוחן בכדורסל, אבל פנו לתחומים אחרים.
לפני כמה שנים חזרה דרייגור לשחק בליגות הנמוכות בישראל, ובאחד המשחקים קבעה שיא גינס לאחר שקלעה 136 נקודות. היא נשארה בענף ומשמשת מדריכה במכון וינגייט.

נירקה קניון ארבוב. צילום: קובי קואנקס

נירקה קניון־ארבוב, 66, נולדה בתל אביב וגדלה במושב בני עטרות. "הייתי טום בוי, תמיד שיחקתי עם בנים ונגדם", היא מספרת. "לא רק בכדורסל, גם בג'ולות. בגיל 15 שמעתי שיש קבוצה, הפועל פתח תקווה. המשחקים נערכו בימי שישי. אבא היה נחמד ולקח אותי פעמיים ואז הודיע שאסתדר לבד. הייתי נוסעת באוטובוס האחרון, מגיעה לבית הפועל ומחכה שעתיים לתחילת המשחק".

קניון־ארבוב שיחקה בהפועל ירושלים ובהפועל תל אביב. בגיל 36 פרשה מכדורסל ומאז לא נגעה בכדור. "אני טוטאלית, או הכול או כלום", היא מעידה. היא אם לשתי בנות וסבתא לחמישה נכדים. אחת מהן, אלה, ממשיכה את השושלת. אחרי שפרשה קניון־ארבוב חדלה מהוראת חינוך גופני, עברה לערד ופתחה פאב לחופו של ים המלח (שנסגר).

שושי דמבינסקי, 64, גדלה בתל אביב ותמיד התרוצצה אחרי כדור, שחתה והתעמלה. "הייתי מבלה בהפועל תל אביב שעות ארוכות", היא אומרת. "היינו חוצות את המגרש ולא ראו אותנו. אף אחד לא הציע לנו לעלות לשחק".

כשהייתה בכיתה י"א שלחה אותה המורה לחינוך גופני להפועל תל אביב, ושם היא שיחקה לצד אחותה הגדולה פנינה. "היא 1.94 מטרים, ואני הקטנטנה, 1.84 מטרים, ולכן רוב הזמן ביליתי על הספסל". בגיל 21, אחרי שתי אליפויות בהפועל, עברה לאליצור תל אביב ובגיל 27 פרשה בשל פציעה בגב. אחרי הפרישה עסקה בחינוך ובהוראה. לפני 17 שנים אימצה את בתה עדי, באוקראינה, והיא מתגוררת עמה בבת ים. "עשיתי הרבה שטויות בחיי. זה הדבר הכי חכם שעשיתי", היא אומרת בחיוך.

שושי דמבינסקי. צילום: קובי קואנקס


גבוהות וכפופות

לפני כחצי שנה ביקשה קניון־ארבוב לקנות לנכדתה ספר הדרכה בכדורסל שכתבה דרייגור, והשתיים נפגשו. "היא סיפרה לי שהייתה שחקנית, והצטערתי שלא הכרתי את שמה", מספרת דרייגור. "לפגישה היא הביאה את כל גזרי העיתונים ששמרה, ואני התוודיתי שכבר המון זמן אני רוצה לתעד את כדורסל הנשים, אבל לא יכולה לעשות את זה לבדי. נירקה אמרה לי מיד, 'אני איתך'. בהמשך הצטרפה אלינו שושי".

מה זה אומר לתעד את כדורסל הנשים?
דרייגור: "הרעיון ישב אצלי תקופה ארוכה. נדמה לי שהוא נולד עוד בנעוריי, כנערה גבוהה מהממוצע. חייתי בחברה שהסלילה נשים למקומות מסוימים מאוד, וכדורסל לא היה אחד מהם. בנות גבוהות התהלכו כפופות וניסו להנמיך את עצמן, כי התפיסה הייתה שהגבר צריך להיות גבוה מבת זוגו. באחד מנשפי בית הספר עמד אחד הבנים על כתפי חברו, כדי שיהיה לי עם מי לרקוד. רק גבר בעל ביטחון עצמי גבוה יכול להרשות לעצמו לקחת אישה גבוהה".

דמבינסקי: "כשחקניות כדורסל הכרנו את כל הבדיחות. היו שואלים אותי, 'מה מזג האוויר שם למעלה', ואומרים, 'תני כמה סנטימטרים מהגובה שלך'. לבדיחה הזאת הייתי עונה, 'לאן אתה רוצה להוסיף אותם'?".

דרייגור: "רצינו שבנות לא יצטרכו לשמוע עוד את הבדיחות הבינוניות האלה, שיפסיקו להתבייש. אותי זיהו ומזהים, ולכן אני הולכת בגב זקוף, אבל למה שלא יזהו את כולן? כשחקנית היו לי המון דמויות גבריות לחיקוי, אבל לא הייתה דמות אישה".

למה לא היו מודלים נשיים?
דרייגור: "כי דבר לא תועד. היום אנחנו מבינות למה: חינכו אותנו להצניע את ההישגים שלנו ולבטל אותם לעומת הישגי הגברים. כל ספרי הלימוד כתובים בשפה גברית סקסיסטית. מי שמנהל את העסק לא יודע את ההיסטוריה של כדורסל הנשים ולא מכיר את השחקניות הנהדרות שהיו פה".

קניון־ארבוב: "כשהיינו צעירות אף אחד לא כיוון אותנו לתחום הספורט. גם היום יש שוביניסטים בעלי דעות מגוחכות, אבל אז הן רווחו יותר. אמרו על ספורטאיות שהן גבריות, שריריות, לא מטופחות. רק מי שהייתה בעלת ביטחון עצמי חזק יכלה להתמודד עם זה והשקיעה בספורט, וגם אז זרקו הצדה את ההישגים שהשגנו".

דרייגור: "מאחר שאני חולשת על יותר משני עשורים של כדורסל, אני מכירה כמעט כל שחקנית ששיחקה עד שנות האלפיים. ברור לי שמדובר באוצר. אם רוצים לבנות מערך של בנות שימשיכו לעסוק בספורט, חייבת להיות מסורת ותיעוד היסטורי. זה בסיס לכל התנהלות של קהילה וחברה. ההישגים רבים כל כך, שמוכרחים לחשוף אותם לציבור. כתרבות, כחברה וכעם פספסנו את העשייה הנשית הזאת".

למה זה חשוב?
"כי זה חלק מההתפתחות החינוכית של הנשים. אנחנו לא כינור שני לגברים ולא מתמקצעות רק באופנה ובמטבח. אנחנו מסוגלות לעשות הכול. חוץ מזה, אנחנו צריכות לדעת לפרגן לעצמנו. גברים עושים את זה נהדר. הם ממנים את עצמם, נותנים לעצמם פרסים. תמיד היה לי ברור שנשים לא נופלות מגברים, גם בתחום הכדורסל, ואם נדע לפרגן זו לזו, זה יתחיל בכדורסל ויחלחל לשאר התחומים. הפרויקט שלנו הוא תחילת הדרך, והחזון שלי רחוק מאוד".

תיקון עוול היסטורי

היכל התהילה הוא מושג שהתחיל ב־NBA כארגון ומוזאון שמנציח את כוכבי הענף. הוא חלחל לאירופה ומשם לכדורסל הישראלי, אבל נעצר בליגת הגברים, עם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי, ומעולם לא הגיע אל עולם הנשים.

מצוידות ברעיון הקמת היכל תהילה נשי יצאו השלוש לדרך, לעבודת חקר, איתור, בילוש וגישוש. בהיעדר מאגר שמות מסודר הן מתחקות אחר גזרי עיתונים ישנים, ספרים שסקרו את היסטוריית הכדורסל בארץ ונעזרות גם בזיכרונן של שחקניות העבר. "המשימה קשה בעיקר כשמדובר בשחקניות שנישאו והחליפו את שם משפחתן", אומרת דמבינסקי. "ויש מאות שחקניות שאנחנו כבר יודעות עליהן, אבל רחוקות מלהגיע אליהן".

קניון־ארבוב מופקדת על התיאום, על השיווק ועל קביעת הפגישות. דמבינסקי ממונה על כתיבת הטקסטים, ודרייגור על העלאת התכנים לאתר ולפייסבוק. בכל פעם מגיעות כמה שחקניות לבית הקפה ביהוד, שהפך לחמ"ל של השלוש, ונאספים חומרים חדשים. "כל ריאיון הוא שבוע עבודה", הן אומרות.

באילו תגובות אתן נתקלות?
קניון־ארבוב: "בהתחלה היו כאלה שלא הבינו מה אנחנו רוצות. התקשרתי לאחת השחקניות ואמרתי לה, 'הקמנו היכל תהילה', אז היא ביקשה את הכתובת, כדי לדעת לאן להגיע. שחקנית אחרת לא הבינה מדוע נבחרה".
דמבינסקי: "בטלפון הראשון, כשאני רק אומרת את המילה כדורסל, הקול שלהן מתמלא חדווה, כאילו חיכו לטלפון הזה 40 שנה".

דרייגור: "הסתרת העבר הספורטיבי של השחקניות מגיעה עד המעגלים הכי קרובים שלהן. הן מגיעות בשקט עם האלבומים שהוסתרו כל השנים, וכשאנחנו מעלות את הסיפור שלהן לאתר ולפייסבוק, פתאום מתברר שהילדים והנכדים לא יודעים בכלל מה אימא וסבתא שלהם עשתה. בגלל זה מה שאנחנו עושות חשוב כל כך, כי יש בו תיקון של עוול היסטורי. היכל התהילה נועד לחזק נשים חזקות, שהיו על המגרש כל יום, כל היום, במשך שנים ארוכות, בלי שכר ובלי תנאים והצליחו רק בזכות עבודה קשה. לא תמיד היה מי שראה. הן היו כוכבות אמיתיות. נשים שעשו העצמה נשית, אבל לא דיברו על זה".

קניון־ארבוב: "כשאנחנו עוברות על הארכיונים שלהן אנחנו נותרות משותקות. יש בהן כאלה שהגיעו להישגים גדולים יותר מכל אתלט אחר".
דרייגור: "אנחנו פה כדי לפוגג את הבורות ולתת מידע".

מה הקריטריון לכניסה להיכל?
דרייגור: "יכולנו לקחת רק את המצטיינות, אבל מאחר שכדורסל הוא משחק קבוצתי, לא טניס, הקריטריון שונה. אם שושי שיחקה לידי, חסמה לי, מסרה ופתחה לי את המשחק, התרומה שלה לא פחותה משלי, גם אם אני קלעתי לסל. בעבר לא הייתה סטטיסטיקה למוסרות, לריבאונדים, לחטיפות, רק נקודות. ולכן, כדי להיכלל בהיכל, השחקנית צריכה להיות בליגה הראשונה או באחת הנבחרות, הצעירות או הבוגרת".

דמבינסקי: "היה חשוב לנו שהשחקנית תציג לנו תמונות במסגרת ספורטיבית ושיהיה תיעוד כלשהו, גם אם קלעה רק שתי נקודות. יש אחדות שלא שמרו עיתונים, ואנחנו ננסה לעזור להן למצוא תיעוד אצל שחקניות אחרות, כי אם לא, הן לא יוכלו להיכלל בהיכל התהילה".

שחקנית בת 92

את איתור השחקניות הן מתארות, כאמור, כ"מסע בלשי קשה".
דמבינסקי: "אנחנו מתחילות בחיפושים בגוגל, בפייסבוק, יוצרות קשר עם אנשים, מנסות לאתר טלפונים. לא תמיד מגיעים לאישה הנכונה. מהדור הוותיק יותר לא פעם אני מגיעה לתמונות של מצבות".

קניון־ארבוב: "אחדות התחילו להגיע אלינו. לפני שבועיים קיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה, והאדם הזה סיפר שהוא נכד של אחיינית של אחת השחקניות, שכבר הלכה לעולמה. חיפשנו אותה כמה חודשים, ולכן יצרתי איתו קשר מיד. הוא פתר לנו תעלומה שנבעה משמות שלפני הנישואים ואחריהם".

הראשונות שנכללו בהיכל היו חברותיה של קניון־ארבוב מהפועל פתח תקווה. אחת מהן היא נטע פירסטנברג, שמשחקת גם היום, בגיל 78, במדי אליצור גבעת שמואל. "הייתי שומרת עליה לפי הריח, תמיד היא הייתה מבושמת ומאופרת, גם אחרי 40 דקות משחק", נזכרה חברתה לקבוצה.

האישה המבוגרת בהיכל היא רעיה ברונשטיין, 88, הספורטאית המגוונת, שהייתה אמורה להיות מהספורטאיות הראשונות שייצגו את ישראל באולימפיאדת לונדון 1948. "הוועד האולימפי טרם שינה את שמו מפלשתינה לישראל, והוועד הבינלאומי טען שפלשתינה זו יישות לא קיימת", מספרת דמבינסקי. "במלחמת השחרור, כשהייתה עדיין תלמידה, היא גויסה לצה"ל, ירדה להשתתף בקרב על באר שבע ובזמן ההמתנה המשיכה להתאמן בהטלת כידון בחולות הנגב, כדי לשמור על כושר".

אחד היעדים הבאים שלהן היא שחקנית הנבחרת הראשונה, כיום בת 92, תושבת חיפה. "אמרו לי שיהיה קשה לתפוס אותה בטלפון, כי רוב היום היא מדריכת שחייה בבית אבות", צוחקת קניון־ארבוב. "אתה מבין איזה דור זה ולמה אנחנו רודפות אחריהן בכל הארץ?".

לדברי דרייגור, הפרויקט שלהן צריך להתקיים בחסות המדינה. "היכל התהילה צריך להיות לכל הספורט הנשי, לא רק לכדורסל", היא טוענת. "יש לי רעיונות לטווח ארוך כגון הקמת מוזאון, יצירת סדנאות לילדים ולנוער, והכול עולה כסף. פניתי למשרד הספורט, לאיגוד הכדורסל ולאתנה. כולם הביעו תמיכה והסכמה לעזור, אבל הבירוקרטיה תובעת את זמנה. הבנתי שאנחנו צריכות לעשות את התהליך בעצמנו, וכמו תמיד, לא חיכינו שמישהו יעשה את זה בשבילנו".

דרייגור, האתר הולך ומתמלא שמות של הגדולות בענף. ומה עם השם שלך?
"אחרי שכולן ייכנסו יגיע גם תורי. מבטיחה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו